כמו שפסח הוא גם חג החירות ושבועות הוא גם חג מתן תורה, כך גם לכמה ממלחמות ישראל היו שמות מקבילים. מלחמת העצמאות בכלל נקראה רשמית מלחמת הקוממיות לבקשתו של בן-גוריון, שרצה להנציח את נס את הקימה מעפר. בגין, לעומת זאת, דבק בשם מלחמת השחרור, ובכך ביטא את השחרור מעולם של הבריטים, לא פחות מהניצחון על הערבים. והציבור? הוא נשאר עם מלחמת העצמאות, עם כל הכבוד לתפיסות העולם המנומקות מימין או משמאל.
גם השם מבצע שלום הגליל עורר תרעומת בקרב משפחות נופלים, ולאחר מאבק שהגיע לבג"ץ על חלק מהקברים נכתב "נפל בקרב בלבנון". בציבור השתרש השם מלחמת לבנון, וכשפרצה מערכה שנייה בלבנון הפכה שלום הגליל למלחמת לבנון הראשונה.
במערכה הנוכחית שוב נפתח הקרב על שם. השבוע החליטה הממשלה לקבוע את השם מלחמת התקומה. משפחות שכולות רבות וקורבנות 7 באוקטובר זעמו על השם החדש, שלמעשה מוחק את המחדל ומקבע נרטיב שנוח למי שמעולם לא לקחו אחריות על הטבח. קל יותר להיות חתומים על גבורה, לא על שואה.
כבר בצהרי 7 באוקטובר, עת משפחות אוחזות בשארית כוחותיהן בדלת הממ"ד ומצפות לישועה, הכריז דובר צה"ל כי שמה של המלחמה יהיה חרבות ברזל. שם גרוע לכל הדעות, אך בשונה ממלחמות אחרות, הפעם ההנצחה התקיימה בזמן אמת ובהיקפים אדירים, וקיבעה את השם הראשוני. מאז 7.10 הודפסו מאות ספרים עם השם חרבות ברזל, הוא נחקק באינספור אנדרטאות ממתכת או אבן, רקמו אותו על פרוכות או מעילים של ספרי תורה. כל אלו לא יוחלפו.
כעת, לאור מחאת המשפחות השכולות, המועצה הציבורית להנצחת החייל אמורה להכריע האם רק השם מלחמת התקומה ייחקק על הקברים הצבאיים או, כפי שמסתמן, ההורים יוכלו לבחור בין השמות. כך, אם יגיע ישראלי לחלקה ד' 8 בהר הרצל בעוד 50 שנה ויראה קבר שעליו חקוק "נפל בחרבות ברזל" ולצידו קבר עליו חקוק "נפל במלחמת התקומה", הוא יתקשה לדעת שאותם שני חיילים נפלו ממש באותו הקרב. מהמחלוקת הפוליטית אפילו המוות לא משחרר.
בחירת השם למלחמה, כמו סוג ועדת החקירה שתקום (אם תקום), אות המערכה או הצל"שים שיחולקו – הם כולם דרך לספר את הסיפור של השנתיים האלו. לסיפורים יש כוח לעצב תודעה, לייצר היסטוריה ולכן במובנים רבים גם להכתיב את העתיד, ולתהליך הזה אנחנו נכנסים כשאין הסכמה על שום פרק בעלילה.
אבל אולי ההיסטוריה מעט מנחמת. 14 שנה לקח למדינת ישראל לעצב את זיכרון השואה כפי שאנחנו מכירים אותו באופן לאומי, ומאז הוא ממשיך ומתעצב כל הזמן. הזמן לפעמים באמת עושה את שלו. ועם כל הכבוד לוועדות הסמלים והטקסים, במידה רבה עיצוב הזיכרון תלוי באופן שבו ינהג הציבור.
