ילד צעיר על כיסא מפלסטיק, אוחז בראשו. אודי בן השמונה מנגב דמעה, משפיל מבט. ממעט עצמו אל מול ההמון שהגיע לחלוק כבוד אחרון לאביו - טל חיימי ז"ל. מפקד כיתת הכוננות של קיבוץ ניר יצחק, שנלחם בעוז מול המחבלים, נפל בקרב ונחטף לעזה. אחרי יותר משנתיים הגיע טל למנוחה נכונה, ובני משפחתו היו יכולים להיפרד ממנו. רעייתו, אלה, אוהביו וחבריו ספדו לו במילים חמות, אבל ילד יתום אחד שאוחז בראשו, ולצידו כיסא ריק, משקף באופן צורב את החלל שנותר.
בנו הגדול של טל, ניר, סיפר בדמעות רק לפני חודש על הקושי האדיר כשגילה שאביו לא רק חטוף, אלא חלל. אלה, שילדה את ילדם הרביעי לאחר לכתו, תיארה בהלוויה איך השמיעה לטל הקלטות של הבן שלא הכיר ממלמל "אבא". אבא שהוא רק דמות, לא ממש.
היתומים של החללים החטופים, לא משנה מה גילם, מתחילים רק כעת לעכל את הבור שנפער בתוכם. "אני כל כך לא רוצה להשלים ולהבין שאתה לא תהיה איתי", אמרה מיקה אנגל, פדוית שבי שנפרדה השבוע מאביה, החלל החטוף רונן אנגל. "אני מתתי ב-7 באוקטובר, אתה הפסקת לנשום". משפחתו של תמיר אדר תיארה את השמחה של ילדיו על כך שכעת הם היו יכולים לחבק ארון. הדיסוננס הנורא, האפל הזה, משקף את עומק האסון שהתרחש פה. אסון שטרם הבנו את ממדיו. אסון שבשעה שבה עדיין יש ישראלים בעזה – לא הסתיים.
