לא בפעם הראשונה מוצפת ישראל בביקורים של ועד מפקח אמריקאי: זה קרה גם בתקופת ביידן. הם באים בשרשרת – סגן נשיא, שר חוץ, מתווך אחד, מתווך שני. סבב הפגישות שלהם מתחיל בראש הממשלה ובנשיא המדינה ומגיע עד ראש אגף מבצעים במטכ"ל. "ישראל איננה מדינת חסות", אמר סגן הנשיא ג'יי-די ואנס בתשובה לשאלה. הוא צודק: מדינת חסות לא זקוקה לביקורי צמרת. בממשל טראמפ רואים בישראל אחות קטנה, נחמדה אבל בעייתית, שמפעם לפעם שותה כוסית מיותרת. היא עלולה לפגוע בעצמה, לפגוע באחרים, לסבך את המשפחה. מה עושים? שולחים חבר שינהג אותה הביתה. אם שותים, אומר הצוות של טראמפ, לא נוהגים.
הממשלים הדמוקרטיים הרבו להטיף מוסר לממשלות שמולן עבדו. הם רצו לחנך את הממשלות שלנו, לשנות אותן. ממשל טראמפ נמנע מהטפות. חזונה של ממשלת ישראל לא מעניין אותו; גם לא ערכיה. הבכירים שלו באים לכאן כדי לקבוע לנו גבולות גזרה. את זה אתם יכולים לעשות; את זה לא. הם קציני המבחן שלנו.
1 צפייה בגלריה
(קיווה שעזה תטבע בים, אבל ידע שזה לא יקרה, לא בימיו: רבין, 1990 | צילום: דוד רובינגר)
ישראל תלויה באמריקה, צבאית ומדינית, מאז שנות ה-60. התלות שלנו בממשל טראמפ שונה לגמרי: אחרי שאיבדנו את ידידינו האחרים, באירופה ובאמריקה, ממשל טראמפ הוא הידיד היחיד שאנחנו יכולים לסמוך עליו. נתניהו מבין את זה. לכן הוא מדגיש בכל נאום שאין בינו לבין טראמפ אפילו סדק. אם אין סדק, אין מרחב פעולה: טראמפ הוא האזיק האלקטרוני שלו.
לשותפות האזורית שטראמפ בונה, הוא מגיע עם חבילה. בצד הנוח יחסית נמצאת מצרים: היא תלויה בצווארה בסיוע הסעודי והאמריקאי. הסעודים והאמירותים מוכנים לבוא, אבל הם לא באים לבד: באה איתם הרשות הפלסטינית. גם הקטארים והטורקים מוכנים לבוא, רוצים, מבקשים, אבל מתחת לקפלי הגלבייה שלהם (במקרה של ארדואן, החליפה) מבצבצים חמאס, האחים המוסלמים, הקללות שמטיח ארדואן בנתניהו ובישראל.
טראמפ הכניס את טורקיה לעסקה שלו. הוא רואה בארדואן חבר. ארדואן הבטיח לו שיביא את חמאס לעסקה, וקיים את הבטחתו. גורמים בישראל שמנהלים מגעים עם הממשל הטורקי בלי קשר לאמריקאים מדווחים מפי המקורות שלהם שטורקיה מוכנה להשתנות. היא כבר משתנה: היא הפסיקה לתמוך במשטים לעזה. הרטוריקה של ארדואן היא בעיה, אבל אפילו הוא יכול להשתנות. עובדה, את הנשיא הרצוג הוא קיבל בכבוד ויקר. סיקרתי את ביקור הנשיא באנקרה: ארדואן נהג לפי הספר.
לתלות של ישראל בממשל טראמפ יש השלכות פוליטיות: בן גביר וסמוטריץ' בוחרים להתעלם ממנה. זאת שנת בחירות: הם לא יחמיצו הזדמנויות שיציגו אותם כימין האמיתי ואת נתניהו כבובה על החוט של טראמפ.
התיאוריה השלטת במערכת הפוליטית היא שהבחירות יוכרעו על ידי שישה-שבעה מנדטים ששייכים לימין המתון. לא בטוח שהתיאוריה נכונה, אבל היא מתווה את המהלכים של בנט, לפיד ואחרים. אולי גם של נתניהו: ההנחה באופוזיציה היא שהוא ימתן את ההתבטאויות שלו בחודשים הקרובים ויניח לאנשיו להקצין ולתחזק את הביביסטים. בינתיים קורה ההפך: רון דרמר וצחי הנגבי, שהיו הקולות הפרגמטיים ליד אוזנו של נתניהו, הולכים הביתה.
רבין, נתניהו, עזה
לפני שנים התקיים בבוסטון אירוע גדול של הקהילות היהודיות באמריקה. חלק מהערב הוקדש לזכרו של יצחק רבין. אורחי הכבוד היו מזכיר המדינה לשעבר, הנרי קיסינג'ר, ושגריר ישראל בארצות-הברית בתקופת רבין, איתמר רבינוביץ. כשהבמה התמלאה בתיאורים נוטפי דבש, מלאכיים, על רבין ופועלו, קיסינג'ר גהר על אוזנו של רבינוביץ' ולחש לו, בקול הבס היובשני שלו: "איתמר, רבין לא היה ילד פרחים".
לא, הוא לא היה ילד פרחים.
בעוד כעשרה ימים ימלאו 30 שנה לרצח רבין. יום השנה העגול יצוין בשורה של אירועים – ממלכתיים, פוליטיים ואמנותיים. ביוגרפיה חדשה של רבין, שמתמקדת בתקופת חייו הראשונה, מלידתו עד תום מלחמת העצמאות, תצא לאור. השאלה שישאלו רבים היא מה רבין, חייו, מותו, יכולים ללמד אותנו על מצבנו היום. רבין ו-7 באוקטובר; רבין ונתניהו; רבין וטראמפ; רבין ועזה.
בין רצח רבין להיום מפרידות 30 שנות נתניהו. אולי נכון יותר לומר, מחברות 30 שנות נתניהו. בשפה שסיגל לאחרונה ראש הממשלה החי, הרצח היה אסון שהוביל לתקומה. הרצח הוא תאריך בלוח; התקומה, תקומתו האישית, היא האירוע. נס, יאמרו כמה מתומכיו. לפעמים בורא עולם מעמיד אותנו בניסיון רק כדי לגאול אותנו אחר כך מכל רע. השבח לאל; השבח למשיחו.
השבוע מלאו לנתניהו 76, שלוש שנים יותר מגילו של רבין במותו. הפעם לא הייתה חגיגה גדולה, רק הברזה קלה, שגרתית, מבית המשפט.
אני נמנה עם קבוצה מתמעטת והולכת של עיתונאים שעבדו מול שניהם. עבודה כן; ידידות לא. החשדנות היא נקודת המוצא. ראשות הממשלה היא טריטוריה מוקפת אויבים. אתה לא מחזיק בה מעמד אם אין בך מידה גדושה של פרנויה.
אצל רבין החשדנות הייתה עטופה בביישנות. הוא היה שחקן טניס: העדיף להחזיר כדורים מעבר לרשת. ועם זאת, הוא היה חשוף לכל רוח. במהלך הקדנציה השנייה שלו היה מי שהאשים אותו שהוא מונע מאנשים להגיע אליו. המונח שהשתמש בו היה "פילטרים" – רבין מוקף במסננים שחוסמים את הגישה אליו. המאמר הכה גלים: הוא אושש את הדימוי של איש מסוגר, אטום, מנוכר. האמת הייתה הפוכה: רבין היה נגיש באופן חריג, נגיש באופן מסוכן. היה בו צימאון גדול לדיבור, לשיחה. באירועים חברתיים הוא היה נשאר אחרון, עם כוסית וויסקי ביד.
במטוס הבואינג 707 של חיל האוויר, ששימש אותו בטיסותיו, העיתונאים תפסו את השורות האחוריות. "זה המטוס היחיד בעולם שבו מי שיושב מקדימה רוצה ללכת לאחור, ומי שיושב מאחור, רוצה ללכת קדימה", נהג איתן הבר, ראש לשכתו, לומר. חיל האוויר הציב שתי מיטות שדה באמצע המטוס, משני צידיו, אחת ללאה רבין, שנייה לרבין. לאה הלכה לישון. רבין היה עומד במעבר, עיניו אדומות, מצית סיגריה ועוד סיגריה, ומדבר. לא רכילות: דיבורים לעניין. חשבתי לעצמי, איך הוא יחזיק מעמד בבוקר, בפגישה בבית הלבן. הוא יירדם בחיקו של קלינטון. אבל הדיבור היה ההתפרקות שלו, מנוחת הלוחם.
במטוסו של נתניהו, עוד לפני כנף ציון, הוצב מאבטח לשמור שאף עיתונאי לא יחצה את קו האמצע. חדר הנוחיות נשמר לזוג המלכותי, ולו בלבד. לקראת הנחיתה יוצא נתניהו, מכוסה בשכבה עבה של איפור, אומר כמה משפטים למצלמות והולך. בעידן הנוכחי אין צורך בשיחות נפש עם עיתונאים: ראש הממשלה מתכתב עם בוחריו בציוצים, בווטסאפים, במונולוגים שמצולמים על ידי צוות הדוברים שלו בלשכתו.
מוצלח ומקופח
אמנון ברזילי היה כתב ופרשן פוליטי ב"הארץ" בשנות ה-90. הוא השקיע עשר שנים מחייו בתחקיר ובכתיבת הביוגרפיה של רבין הצעיר. הספר, "רבין – השנים המעצבות", מתפרסם בהוצאת "ידיעות ספרים". הספר קורא תיגר ומספק הסבר משלו לפרשיות שנתפסות כעובדות היסטוריות מוצקות. קוראים שיש להם עניין בהיסטוריה של מדינת ישראל ימצאו בו חומרים מאתגרים, מערערי ביטחון.
הביוגרפיה מתארת רבין גדול מהחיים. הוא היה הגיבור האמיתי של מלחמת העצמאות, גדול מיגאל אלון מפקדו, לא רק קצין מטה משובח אלא לוחם אמיץ, מנהיג קרבי, המפקד הכי מוכשר, הכי שקול, הכי מוצלח שהפלמ"ח הוציא משורותיו. וגם הכי מקופח: יגאל אלון ונאמניו עשו הכל כדי לגמד, בעצם למחוק, את חלקו האדיר של רבין במלחמת העצמאות.
אחת הפרשיות שזוכות לגרסה חדשה בספר היא הטיבוע של אוניית הנשק של אצ"ל, אלטלנה. חשבתי שקראתי כל מילה, כל גרסה אפשרית, על הפרשה עד שקראתי את ספרו של ברזילי. אלטלנה הייתה נחתת שנרכשה ערב הקמת המדינה על ידי אצ"ל באמריקה, הפליגה לצרפת ושם הוטענה בכמות גדולה של תחמושת ובמאות חברי אצ"ל, פליטי שואה. היא הגיעה אל חופי הארץ לאחר קום המדינה, בתקופת ההפוגה. חיל הים הפנה את האונייה לחוף מול כפר ויתקין. מפקד אצ"ל מנחם בגין הגיע למקום. התנהל משא ומתן על ייעוד הנשק: בגין רצה לשגר אותו לירושלים, שטרם סופחה לישראל, ולכן אצ"ל פעל שם בנפרד. המשא ומתן התפוצץ. האונייה אמורה הייתה לצאת ללב ים. במקום זה הגיעה לחוף פרישמן בתל-אביב. בין אנשי אצ"ל על האונייה ללוחמי צה"ל במטה הפלמ"ח, ממול, התפתח קרב. רבין, שבמקרה ביקר באותו יום במטה, מונה למפקד הפעולה.
שני הצדדים טענו לתום לב: בגין טען שרצה למסור את הנשק לצה"ל אבל נתקל בקשיי תקשורת עם אנשיו – וחשוב מזה, בסרבנות של בן-גוריון. ממשלת בן-גוריון הרגה יהודים ממניעים פוליטיים. אורי ברנר, שהיה סגן מפקד הפלמ"ח, כתב גרסה הפוכה, שמציגה את בגין כאיש חלש שאיבד את השליטה על אנשיו. הביוגרפיה מציגה גרסה משלה: בגין זמם הכל. אלטלנה נועדה לפתוח את המרד שיביא להשתלטות של אצ"ל על השלטון במדינה שזה עתה נולדה. בכפר ויתקין הבין בגין שהפוטש נכשל והגיע לעסקה חשאית עם משה דיין: האונייה תפליג ללב ים. האחריות לכישלון תיפול על אחרים (לחובבי היסטוריה: היה ניסיון מוצלח יותר, של פידל קסטרו, לפלוש לקובה באונייה גראנמה ולכבוש את השלטון. האונייה הייתה למוזיאון. שר המשפטים יריב לוין מבקש למשות את אלטלנה ולהפוך אותה למוזיאון. לבד מההפיכה המשטרית, זה חלום חייו).
רבין, אומרת הביוגרפיה, לא הרג יהודים. הוא עשה ההפך: דאג להאיץ את הפסקת האש. שמו צץ ברגע שדרך כוכבו במפלגת העבודה. לבגין היה נוח להאשים אותו ולא את משה דיין.
מה שמחזיר אותנו אל נתניהו, שמקפיד להגיע כל שנה לבית הקברות בנחלת יצחק, לאזכרה השנתית לחללי אלטלנה. הוא נושא שם כל שנה אותו נאום, באותו להט: הם – בן-גוריון, רבין, מפא"י – רצחו יהודים. רצח רבין לא מיתן את המסר – להפך, העצים אותו. מה קרה שם באמת, גם לפי הגרסאות של בגין, לנקין, תבין, אנשי אצ"ל שהיו מעורבים בפרשה, לא מעניין אותו. מעניינת אותו הנדסת התודעה, הנדסת האשמה. סיפור אלטלנה היה נדבך חשוב בהסתה שקדמה לרצח רבין.
משהו דפוק במפה
האם מחדל 7 באוקטובר יכול היה להתרחש כשרבין ראש ממשלה? אין לדעת. מה שברור מעל לכל ספק הוא שרבין, בניגוד לנתניהו, היה לוקח אחריות. ועדת חקירה ממלכתית הייתה קמה מיד, בלי טריקים ובלי שטיקים.
בכל מה שנוגע לביטחון שוטף, רבין היה הקפדן בראשי הממשלה. בהנחה שהיה מסייר לאורך המכשול, סביר להניח שהיה שואל מה סדר הכוחות, איך נערכים, מה יקרה אם. כשאני סיירתי שם, הסתפקתי בתשובה, יהיה בסדר, מה אני יודע, אבל רבין ידע יותר. אותו היו מעירים בלילה.
אבל אין לדעת איך היה נוהג בחמאס וברשות הפלסטינית. הביוגרפיה החדשה מתארת אותו כאבי ההליכה לאוסלו. למיטב הבנתי, רבין הלך לאוסלו לאחר שנכשל הניסיון להגיע להסכם שלום עם חאפז אל-אסד. רבין היה כבול בהבטחה שלו לבוחרים ובחשש שלו מהדחה שמבשל לו פרס. הוא היה מה שנהוג לקרוא "יונה ביטחונית": לא הצמא לשלום הגדיר אותו, אלא הבטחת הביטחון. בכך ייצג בנאמנות את בני דורו. הוא ידע על כל מעללי ערפאת. לחיצת היד על המדשאה בבית הלבן הייתה בשבילו כורח, אילוץ, לא חלום שהתגשם. בקריאה ראשונה הוא שנא את נאומי השלום שכתב למענו איתן הבר (בוושינגטון הוא זרק את טיוטת הנאום אל הקיר מרוב כעס). בקריאה שנייה הבין שזה מה שהוא חייב לעשות, שאי-אפשר לקבל החלטה ולהתאונן עליה: מנהיג חייב לחגוג גם החלטות שהוא ספקן לגביהן.
נתניהו התחייב לקבל את הסכמי אוסלו בבחירות של 1996. הממשלות שבראשן עמד מאז, לא שינו את ההחלטה. בפועל, הן עשו כל מה שיכלו כדי לחבל בהסכמים. האחריות על כישלון אוסלו מתחלקת בין חמאס, הרשות הפלסטינית וממשלות ישראל. ייתכן שהרעיון היה מופרך מלכתחילה. אפשר לומר לזכותם של פרס ורבין שהם חתרו לפתרון, למסגרת שתיתן לישראל גבולות ויציבות לדורות הבאים. בכך הם דמו לבגין, לשרון, לברק, לאולמרט. נתניהו חשש מהסכמים. הוא חתם בבית הלבן על הסכם אחוזת וואי, שנתן לרשות 13 אחוז מהגדה, והתחרט במטוס בדרך לארץ. החשש מהסכמים, מהחלטות שאין מהן חזרה, הביא אותו לשותפות המקוללת עם חמאס.
עזה הייתה עצם בגרונו של רבין כשם שהייתה עצם בגרונו של נתניהו. בנאום שנשא באוזני משלחת של איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית, הוא נתן ביטוי למשאלה שלו – שעזה תטבע בים. הוא ידע שזה לא יקרה, לא בימיו.
עמיתי תומס פרידמן הזכיר באחד מטוריו האחרונים ששותפות האינטרסים בין נתניהו לחמאס הולכת אחורה, לגל הטרור של 1996 שהביא לניצחון נתניהו בבחירות. שותפות אינטרסים לא כרוכה באהבה, אבל היא עלולה להחליש את הערנות. הלקח שנתניהו היה צריך לאמץ מ-7 באוקטובר, אחד הלקחים, הוא שמשהו דפוק במפת האינטרסים שלו.
נתניהו, בסירוב העיקש שלו לקדם פתרון לעזה ביום שאחרי, גרם כמה וכמה נזקים. לוחמים וחטופים נהרגו במלחמה שאפשר היה לסיים. כאשר המלחמה הסתיימה, בתכתיב של הנשיא טראמפ, נוצר ואקום שחמאס מיהר למלא. צריך לקוות שהשליטה של חמאס בשטח זמנית, אבל המציאות בשטח לא מספקת סיבה למסיבה. הכנסת כוח רב-לאומי לעזה היא מהלך מבורך, בתוקף הנסיבות. אבל ניסיון העבר מלמד את מגבלותיו: ספק אם חיילים אינדונזים או צרפתים יהיו מוכנים לסכן את חייהם כדי לפרוק מאיש חמאס את נשקו; בטוח שצה"ל לא יוכל לירות אל המרחב שבו פועל כוח רב-לאומי.
בשבת הבאה יתקיים בהיכל התרבות בתל-אביב ערב תחת הכותרת "זוכרים את רבין: 30 שנה לרצח". הבמאי עמוס גיתאי כתב וביים מופע שבנוי על דברים של רבין, של לאה רבין, שלו עצמו ושל אחרים. במרכז הטקסט, יום הרצח. המופע, בהשתתפות מקהלה ותזמורת, הוצג בווינה, בבורגתיאטר. יעל אבקסיס וקרן מור יקראו את הנוסח העברי. הטקסט חזק, נוקב, טראומטי. הוא יזכיר לקהל את המלחמה.
