רן בן-שמעון הוא אדם חיובי. רואים עליו. מנסה להרים בכפיים אחרי עוד גול שטותי שהנבחרת מקבלת. שומר על כבוד השחקנים, גם כשהם מתקשים. לא מאוורר בפומבי כביסה מעופשת, כמו אחרים שהיו פה ונכשלו כמוהו. הקדנציה שלו בנבחרת נעדרת שערוריות שאפיינו ימים עליזים אחרים. ובכלל, המבט שלו מרוצה רוב הזמן.
אין שום דבר רע במבט מרוצה. אלא אם אתה מאמן נבחרת ישראל בכדורגל. אז מצופה שהיגון והתסכול יכרסמו בך מבפנים. זה חלק מהג'וב. מקבלים מספיק כסף בשביל זה. רב"ש, בסוף יום, מונה מחוסר ברירה כי זה שהועדף לא הגיע; בלי חזון נשגב, לפחות לא כזה שנראה לעין, מצד הממנים.
נדרש לשים טענות על דיוקן. הקדנציה שלו התקיימה בתקופת מלחמה, כשישראל משחקת בחוץ, מול עולם עוין, כשמרבית הזמן אין בדיוק אווירת כדורגל.
ובכלל, גם בימים שלווים יותר, מאמן הנבחרת הישראלית זה תפקיד בלתי אפשרי. מעט מדי שעות עבודה, מעט יכולת השפעה, מול יותר מדי ציפיות. היחסים לא פרופורציונליים. לא נותנים לך כלים, ודורשים ממך להצליח במקום שבו אחרים נכשלו 55 שנה. חומר הגלם הישראלי צריך להתמודד עם סגלים מפוארים, וכוכבים בדמותו של הולאנד, שגם אם תסרקו 77 שנה אחורה, ספק אם תמצאו דפנסיבי ישראלי שיכול לעמוד מולו.
ככה שכישלון בהעפלה לטורניר כזה או אחר זה לא המדד לאי הצלחה של נבחרת כמו ישראל. כישלון הוא הנורמה. המדד הוא במידת תחושת הפספוס. ובשני הטורנירים של רב"ש, בליגת האומות ובמוקדמות המונדיאל, לא הרגשנו פספוס כי לא דיגדגנו כלום. כמו איזה רכב שהתחפר בחול.
יש עוד משימה משמעותית, שרב"ש לא עמד בה. הוא מונה כדי לבנות יסודות לנבחרת חדשה, בלי לחץ יוצא דופן (בטח לא בליגת האומות, שם ההגרלה מלכתחילה לא השאירה סיכוי) ועדיין מהקדנציה שלו אנחנו יוצאים כמו שנכנסנו. דור התחלף, דור בא, וספק אם יש לנו משהו להצביע עליו כהישג לשימור.
אין שוער. אין הגנה, לבד מרוי רביבו. אין חלוץ. אין מנהיג על המגרש. אין הנעת כדור. ואין בדיוק מערך שעובד עבורנו.
ברבים מהדברים רב"ש לא אשם. מה הוא אשם שהקריירה של דניאל פרץ נקלעה למפולת שלגים או שבמגרש כדורגל ממוצע בישראל יש יותר סיכוי למצוא נפט מבלם? או שאבו-פאני, שרב"ש סימן אותו כמוביל, הלך אחורה בשנה האחרונה? או שגלוך עדיין לא הבשיל למנגו מאיה?
כדי להצליח כמאמן נבחרת ישראל אתה נדרש לבלתי אפשרי. ליכולת אלתור שתיצור שלם הגדול מסך חלקיו. להיות קוסם ומוטיבטור בגוף אחד. כאלה מעטים יש. ואם להיות ספציפי, בן-שמעון לא כזה. לפחות לא מאז האליפות ההיא בקריית-שמונה.
אז כן, היו הבלחות. ה-0:1 על בלגיה וה-5:4 מול איטליה, אבל חוץ מהמשחקים נעדרי התכלס הללו, קשה לחשוב על רגע שאפשר להיאחז בו; רגע שייצר תחושת מסוגלות לטורניר הבא. קדנציה חלפה ואנחנו בנקודת הפתיחה. ובסוף, גם בטורניר הבא המשימה תהיה בנייה.
אחרי הקאמבק של ברק בכר למכבי חיפה (המאמן הישראלי היחיד שלקח כאן אליפויות בעשור וחצי האחרונים חוץ מרב"ש), ספק אם ראוי להוציא את המאמן הלאומי הבא מתוכנו. נדרש בעל חזון שיעיר את הכדורגל הרדום שלנו. שיבנה אותו. שיסעיר אותנו. לא עוד מינוי שנועד להעביר קדנציה.
בקיצור, נקסט, למאמן הבא.
