פיל קולינס מתמודד בשנים האחרונות עם מצב רפואי מורכב. את סיבוב הופעות הפרידה של ג'נסיס הוא נאלץ לבצע בלי יכולת לעמוד וגם לא לתופף, ואת כיסאו הקבוע מאחורי התופים תופס בנו. הזמר גם נעדר מחגיגת ההוצאה המחודשת לאלבום המופת של הלהקה, The Lamb Lies Down on Broadway, שנערכה לאחרונה. חותמת נוספת לכך שקולינס חדל להיות מוזיקאי פעיל, תגיע בשלהי החורף הקרוב, דרך מופע שירוץ בעולם ויורכב משיריו (בלעדיו). זה נראה כצעד אחד לפני מפגן אווטארים, סטייל זה של אבבא.
מול החדשות המבאסות האלה ניצבת המהדורה המורחבת לאלבום הסולו המצליח ביותר של קולינס, No Jacket Required, שיצאה לאחרונה לרגל חגיגות ה-40 לאלבום. היא כוללת, לצד מיקס חדש שערך סטיבן ווילסון מפורקיפיין טרי, גם גרסאות דמו לחלק משירי האלבום ושירים שקולינס ביצע בהופעות בימי השיא שלו.
בהאזנה מחודשת, No Jacket Required שב ומתגלה כאלבום פופ-רוק מהוקצע. המיקס המחודש מדגיש את מלאכת התפירה העדינה של קולינס והמפיק יו פדהאם, שחיברו בין להיטים קלים לעיכול כמו Sussudio, One More Night ו-Don’t Lose My Number – שהטיסו את האלבום למכירות של יותר מ-25 מיליון עותקים – לקטעים עמוקים יותר עם מסר פוליטי, דוגמת Long Long Way to Go. רגע שיא נוסף כאן הוא Take Me Home החותם – מפגש פסגה משולש, הכולל, לצד קולינס, גם את פיטר גבריאל ואת סטינג.
קולינס, מגדולי המתופפים בכל הזמנים, הציג כאן את המיטב שניתן היה להפיק אז ממכונות תופים. התוצאה משכה באופן טבעי לאגפי הדאנס (בכל זאת, אייטיז), אבל היא עדיין נשמעת מצוין, משום שגם כשקולינס התחבר למכונה, חוש הקצב הטבעי והחד-פעמי שלו היה זה שהניע אותה.
1985 הייתה שנת השיא של קולינס. אחרי צאת האלבום הוא כיכב בלייב אייד (כמה מביצועיו שם נמצאים במהדורה החדשה). ועל אף שהאלבום נתפס אז כשיא הרוק-פופ הבורגני (קשה להאזין לשיר הפתיחה בלי להיזכר בסצנה האייקונית מהסרט "אמריקן פסיכו"), זהו עדיין אלבום ענק של מוזיקאי שנשאר אמן גם כשרצה לעשות מיליונים / אמיר שוורץ
