הומוהומוהומוהום // גיל אליאס } גמא } 60 עמ'
בספרו השני של המשורר והפעיל הלהט"בי גיל אליאס יש שם נהדר: 'הומוהומוהומוהום' — שלוש פעמים "הומו" ו"הום" אחד לסיום. מספיק לקרוא את השם, וכבר התודעה נסחפת לתוך מערבולת שיש בה משהו אסרטיבי וחידתי גם יחד. ברור מה מוקד המערבולת, המילה הטעונה "הומו", אבל הרבה פחות ברור למה היא חוזרת על עצמה שוב ושוב, כמעט בלי אוויר לנשימה. וכדאי לומר שהצירוף המיוחד הזה, של שקיפות כמעט גיאומטרית עם דחיסות כמעט אטומה, מאפיין לא רק את שם הספר אלא גם רבים מהשירים הכלולים בו. הם פשוטים למראה, בלתי מתיימרים לכאורה, ועם זאת סבוכים להבנה, לכודים בתוך עצמם, כמעט חנוקים. הם מזכירים לפעמים אגרוף קפוץ, שלצד זעם ותסכול מסתמנת בו גם כמיהה גדולה להיאחז.
'הומוהומוהומוהום' אינו רק שם הספר כולו, אלא גם שמו של אחד השירים בתוכו — שיר שמתאפיין באותה פואטיקה של מורכבות המתחזה לפשטות. וזה השיר: "פתחתי את הספר הוורוד בעמוד 32./ הומו אחד כתב שיר על סבתא שלו מקוצ'ין./ כל הדרך הביתה/ חשבתי, מה הוא חשב לעצמו/ ההומו הזה". מה שמכונה כאן 'הספר הוורוד' הוא ספר הביכורים המרשים של אליאס, 'שאריות', שראה אור ב-2021. מי שמכונה "ההומו הזה" הוא כמובן אליאס עצמו. קשה שלא לחוש בעמדת היסוד של השיר — קונפליקט פנימי חריף המלווה בכאב, רתיעה, כמעט ביטול עצמי. ודומה שבאמצעות הביטול העצמי הזה מנסה אליאס לסמן באופן באופן גלוי ועדין גם יחד את הפער בין שני ספריו. שכן בעוד ספר הביכורים שלו פרש את הקונפליקטים הזהותיים שבתוכם הוא חי מתוך אופטימיות וביטחון עצמי של פעיל חברתי, הספר החדש צולל פנימה, אולי אפילו קורס, אל המקום המעורבל, השבור, העקום, הבודד, הבלתי ניתן לניסוח, שרוחש מתחת לכל יומרה לתיקון. האקטיביזם הפוליטי והאופטימיות הכרוכה בו אולי לא נעלמו מחייו של אליאס, אבל כמשורר הוא כבר לא מנסה לפתור את הכאב, וגם לא לרחף מעליו, אלא חותר עמוק לתוכו.
המילה "הומו", במילים אחרות, נסוגה מהתפקיד המשחרר שהיה לה כשהמשורר יצא מהארון וכתב את שירי הביכורים שלו, אל הטקסטורה המבהילה שהייתה לה כאשר הוא נתקל בה בנעוריו — של תווית גורלית, מסמנת, מבדילה, שתוקפת מבחוץ ומבפנים בעת ובעונה אחת, ומאיימת לפרק ולאיין את מי שנבלע בתוכה. לכך מצטרף מוקד משמעותי נוסף של שירת אליאס: המורשת הקוצ'ינית שלו, שממקמת אותו בחברה הישראלית כאחר, חושפת אותו לגזענות, ולוכדת אותו ברשת לא פחות אלימה של מבטים מאיינים. כמה מהשירים היפים ביותר בספר מוקדשים לטיול שורשים שהמשורר עשה לקוצ'ין, שם התגלה לו לתדהמתו גן עדן שבו "כל ההולכים דומים לי", והתגלה לו משהו נוסף, מלא כוח ואנרגיה, על שושלת הדייגים הקוצ'יניים שהוא החוליה המשוררית שלה. אלא שהחיבור המחודש הזה, אל קוצ'ין, לא עושה את השירים שמחים יותר. להפך — שורש הכאב, הזרות, ההחמצה, נחשף ביתר שאת, שכן החיים מתנהלים כאן ועכשיו, ולא בקוצ'ין של לפני שלושה דורות.
והצער הגדול הזה, על המרחק הפנימי שאי-אפשר לגשר עליו — מרחק הכרוך בתחושה מתמדת של התאיינות, ובצורך מתמיד להיחלץ ממנה, לקום ולהיטען — הצער הזה הוא לב הספר. שירי 'הומוהומוהומוהום' מלמדים שהנסיגה אל הכאב, אל המקום הבודד, הבלתי מובן, הסדוק, היא בלתי נמנעת ואולי אפילו חיונית, כי בלעדיה אין סיכוי לשוב ולהיות יחד, לאהוב, להיגאל, לזכות במשמעות. בדידות ואהבה באות לעולם כרוכות זו בזו. ואולי זה מה שנרמז בשיר האהבה הכאוב המצורף לרשימה, מהשירים היפים ביותר בספר — שיר שמנסה לתאר את רגע הנסיגה או הנפילה עצמו, כשהמשורר ואהובו נפלטים מהמערבולת שסחפה אותם, ומוצאים את עצמם שוב מוטלים זה לצד זה, הכי קרובים והכי רחוקים גם יחד: "אתה בידי/ ואני לידי/ עין תחת עין/ שמיכה על שמיכה". •
חוף לא מוגן
נְסוּגוֹנוּ כְּמוֹ מַיִם.
הָיִיתִי מְעַרְבֹּלֶת,
הָיִיתָ הַמֶּלַח שֶׁהִתְקַשֵּׁחַ עַל זְרוֹעִי.
שַׁבְנוּ כְּמוֹ חוֹל.
לַיְלָה קַר עָלֵינוּ.
אַתָּה בְּיָדִי
וַאֲנִי לְיָדִי
עַיִן תַּחַת עַיִן,
שְׂמִיכָה עַל שְׂמִיכָה.
וְאַתָּה שׁוֹאֵל נַפְשְׁךָ
