אם עד היום העולם הקלאסי נותר, על פי רוב, מחוץ לפוליטיקה, או "מעליה", כפי שהוא מעל שאר הבלי היומיום — מלחמת 7 באוקטובר ניערה אותו משלוותו. כשבועיים לפני פתיחת העונה החגיגית של האופרה בהמבורג בוטל קונצרט הפתיחה של פסטיבל גנט בבלגיה, בנגינת הפילהרמונית של מינכן ובניצוחו של להב שני. מארגני הפסטיבל כתבו ש"אין בהירות מספקת בנוגע לעמדתו כלפי המשטר הג'נוסיידי בתל-אביב". שר התרבות הגרמני תקף את ההחלטה — "מדובר באנטישמיות טהורה והתקפה על יסודות התרבות שלנו" — והתזמורת, בניצוחו של שני, הוזמנה מיד לנגן בברלין במקום. מספר ימים אחר כך, בסיום קונצרט ברויאל אלברט הול בלונדון פנה המנצח הישראלי אילן וולקוב לקהל בקריאה להתערב בנעשה בעזה. ממש השבוע, בכניסה להופעות של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בקרנגי הול בניו-יורק, עמדו עשרות מפגינים בקריאה "שום כמות של כינורות לא תוכל להשתיק את צרחות הילדים הבוערים". בערב הפרמיירה של האופרה בהמבורג, אך הגיוני היה לחכות ולראות מה תהיה התגובה של המנהל המוזיקלי החדש, עומר מאיר ולבר — אם בכלל תהיה כזו.
"יש פיל בחדר, ואני החלטתי לתקוף אותו כמובן בצורה אמנותית ואחרת", מספר ולבר, שבחר, אכן, בסגנון שונה לגמרי — מעודן, עקיף, כזה שנשאר בתוך התרבות: הוא ניגש לקדמת הבמה, שם ניגן, פירק והסביר את הבנייה המוזיקלית של בקשת הסליחה מ'נישואי פיגרו' (Contessa perdono) כשכל הקהל שר איתו. "בלי להגיד כלום, בעצם דיברתי על הנושא של סליחה. מוצרט, בשני צלילים וחצי בערך, מתאר את כל הרגש האנושי. זה מתחיל הרי במרווח, כלומר — בשביל לבקש סליחה, אתה חייב לצאת טיפה מאזור הנוחות שלך, ואז אתה צריך עוד קפיצה, יותר גדולה, כי זה לא עבד, ואז עוד קפיצה, ואז אתה חוזר לאחור, וכשאתה חוזר לאחור אתה לא יודע: עבד, לא עבד... זה כל כך מרגש איך שמוצרט עושה את זה. ומה גם ש'המבין יבין' - אני מאוד אוהב את 'המבין יבין', זו גישה מאוד נכונה, ובאמת כולם הבינו וקיבלתי תגובות מהממות. להב הוא מקרה יותר מורכב ממני, כי הוא בכל זאת עומד בראש של התזמורת הרשמית של המדינה. אז במירכאות כן, אני מבין אם פסטיבל בבלגיה לא מזמין עכשיו תזמורת ישראלית. מסכים או לא מסכים זו שאלה אחרת, אני מבין. אבל לבטל קונצרט של מינכן כי הוא המנהל המוזיקלי, זה טו מאץ', ועל אחת כמה וכמה יש הבדל בין זה לבין בן אדם כמוני, שלמעשה לא מייצג אף אחד. אני חושב שהגבול של אנשים פרטיים הוא גבול שצריך לשמור אותו. זה גבול מסוכן, כי מתחילות שאלות כמו 'אז איפה נולדת?' ועוד דברים שלא בשליטתך. היום זה אנחנו, אתמול רוסים, מחר יהיו אחרים. זה מעניין שדווקא בעולם התרבות חרם נעשה כל כך מהר. אנחנו אמורים להיות ההפך, לא? אנחנו אמורים לפתוח דיאלוג, להביא מסרים אחרים, להיות אלה שנותנים אלטרנטיבה לפוליטיקה הרגילה, לכלכלה, לכל הבולשיט. ואז מה אנחנו עושים? משהו עם אפס אפקטיביות פרט לכותרות".
2 צפייה בגלריה
("מוצרט, בשני צלילים וחצי בערך, מתאר את כל הרגש האנושי". עומר מאיר ולבר והתזמורת של המבורג)
אבל הקלות היא חלק חשוב בעניין. חרם כלכלי זה הרבה יותר לאט ומסובך לעשות.
"נכון, ואם חרם, היחיד שעובד זה חרם כלכלי. בדרום-אפריקה העסק נגמר בגלל חרם כלכלי. חרם תרבותי זה מצחיק. אם כבר, שיעשו דברים פרו-פוזיטיביים, למשל, פסטיבל ונציה: במקום להיכנס לשטויות האלה, בואו תעשו יוזמה אמיתית: תחליטו שבשנה הבאה כל הפסטיבל מוקדש רק לסרטים ישראליים ופלסטיניים. בואו נראה אתכם. או תחליטו שהפסטיבל מוקדש רק לסרטים איראניים. תגיבו בתוך התחום שלכם. יש כאן מסר בעייתי מאוד של עולם התרבות: זה מעיד שבתוך תוכם הם לא באמת מאמינים שהאמנות יכולה לשנות משהו. כי תכלס, אם הכלי שלי זה לנגן או לכתוב, וכדי לפעול בעולם אני פונה לכלי אחר, שהוא למשל להפגין, זה אומר שבעצם אני לא מאמין לגמרי בתחום שלי. זה נובע גם מהעובדה שהמנהיגים האמיתיים, אלה שבאמת יכולים לעשות שינוי, לא מקבלים החלטות, אז בסוף זה נופל כביכול על הכתפיים של האדם הרגיל".
היו מתנגדים למינוי שלך? אמנם, צריך להזכיר, הוא הוכרז כבר בפברואר 2023.
"אצלי לא היו קשיים. אני חושב שזה מאוד תלוי במדינה שאתה עובד בה. במזל יצא שהקריירה שלי בעיקר פה, אבל יש לי חברים באוסטרליה, בקנדה, באנגליה, בבלגיה — ושם פחות פשוט. ספציפית המבורג זו עיר מאוד פתוחה, אחד ממעוזי השמאל הגדולים של גרמניה. אבל לא שמאל במובן של woke-שמוק, אלא שמאל רציני, הגווארדיה הוותיקה. למשל, זו אחת הערים היחידות שהיטלר לא ביקר בה. זה משאיר חלל לדיונים יותר רחבים. יש גם תמיכה מאוד גדולה משר התרבות, איש מאוד אינטליגנטי ומאוד רציני. למשל בסיפור הזה עם להב שני, מיד הוצאנו פה הצהרה, וגם התגובה של המדינה הייתה מאוד משמעותית, שזה כבר יפה, כי אנשים יכולים גם להסתכל הצידה. כאן מיד כולם הבינו: בואו נרגע, יש אזורים אפורים. השאלה היא כמה זמן זה עוד יחזיק".
• • •
הראיון עם ולבר מתקיים במשרדו היפה בבית האופרה של המבורג, בעיצומם של שלושת "ימי ההתעוררות" של האופרה שמובילים כעת ולבר ושותפו — המנהל האמנותי טוביאס קראצר. השניים, בני אותה שכבת גיל, שהקריירות המזהירות שלהם הצטלבו בעבר, נבחרו להוביל את המוסד הוותיק חזרה לכס מובילת החדשנות בתחום.
"המבורג זו עיר עשירה, וגם, כעיר נמל, תמיד הייתה פתוחה יותר תרבותית. האופרה פה הייתה המובילה באוונגרד בגרמניה. כל הבמאים הגדולים היו עושים כאן את הדברים הכי מופרעים שלהם, הפרמיירות של היצירות הכי חשובות במאה ה-20 היו פה. ואז, מכל מיני סיבות, זה נשאר תיאטרון ענק וחשוב, אבל כבר לא מוביל דרך. הבחירה בטוביאס ובי היא להראות בצורה ברורה שהאופרה 'מחפשת צרות', בקטע טוב".
הקהל עדיין ברובו מבוגר מבני דורכם.
"אני לא חושב שזה רק עניין של גיל. זה מביא קהל, קודם כל. הזקנה שישבה אתמול ב-12:30 בלילה ושתתה עוד דרינק באופרה אולי לא ידעה שזה מה שהיא רוצה, ואולי לא עשתה את זה כבר עשר שנים. התוכנית האמנותית וכל מה שאנחנו עושים פה זה כדי להיות מיד על המפה, בצורה מהירה, קיצונית וטובה".
בחלקים בהפקה המדהימה של 'גן העדן והפרי' של שומן, אנשים בקהל מצולמים ומוקרנים על המסך הגדול מול כולם — מעין מעשה-קולדפליי עם עומק. בערב הקודם, שהיה מעין פרומו לעונה כולה, שמתם בר על הבמה, ולצד יצירה של ג'ון אדאמס הבאתם גם מנחת טלוויזיה, זמר דראג, שרקן מקצועי, זוכת פרס נובל לספרות, ופיתום. אתם מציגים יצירות אוונגרדיות פר-סה לצד "פתיונות" — יצירות דווקא נורא שמרניות ומוכרות שמקבלות טוויסט, כמו השורק שביצע את 'מלכת הלילה'.
"נכון, זה על הגבול הדק בין סיכון לבין פרובוקציה, אבל זה אף פעם לא רק פרובוקציה, כי אנחנו לא באמת מתעניינים רק בפרובוקציה. אנחנו בונים בכוונה הפקות שהקהל מאוד מעורב בהן, אקטיבי. לפעמים באופן ממש מוזר ואפילו קצת לא נעים, אבל מעורר מחשבה. דווקא אפשר לומר שכלפי פנים אני מוביל קו טיפה 'ימני', במירכאות. למשל, הייתה לנו פה מלחמה גדולה על שמות של פרויקטים, שאני ממש התעקשתי שיהיו בגרמנית. זה מעניין לראות כמה קשה לאנשים שעובדים פה עם הנציונליסטיות הזאת. זו אחת הבעיות הקשות של השמאל בעולם, גם אצלנו וגם פה. היום, או שאתה כאילו ימני קיצוני שאוהב את המדינה ודתי ומשוגע - או שאתה שונא את המדינה. אבל אפשר לאהוב את המדינה ועדיין לחשוב שהיא עושה טעויות".
• • •
עומר מאיר ולבר נולד וגדל בבאר-שבע, בן לזוג מורים. הוא למד ניצוח באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ומגיל צעיר מאוד ניצח על מיטב התזמורות בארץ ובעולם. בשנת 2009 שימש כעוזרו של דניאל בארנבוים באופרה הממלכתית אונטר דן לינדן של ברלין ובתיאטרון לה סקאלה במילאנו. בהמשך היה גם המנצח הראשי של תזמורת ה-BBC. ב-2023 הוא מונה למנהל המוזיקלי הכללי של המבורג, תפקיד שכולל הן את ניהול האופרה הממלכתית של המבורג והן את ניהול התזמורת הממלכתית הפילהרמונית של העיר. בין לבין הספיק גם לכתוב שני רומנים. ל'ארבע פעמים התעלף חיים בירקנר', הרומן הראשון שלו, בקושי מצא הוצאה בארץ. בחו"ל הוא זכה עליו בפרסים. "זה הפך להיות עניין. פה באירופה, בכל פעם שדיברו על הספר, סיפרו שלא רצו להוציא אותו בארץ. עכשיו קורה דבר הפוך, עכשיו דווקא בגרמניה לא מוציאים. לא בגלל התוכן, כמובן. אף אחד לא אומר לי במפורש שזה בגלל הישראליות. אבל חברים בתחום אמרו לי שגם אם גרוסמן מוציא עכשיו ספר חדש, עדיף לחכות שנה, כי חבל לבזבז את זה".
גיבור 'מה שזוכרות הידיים' (כנרת זמורה דביר), הרומן השני והנועז של ולבר, הוא ארתור דיירסקי, שחקן שמתפרק לרסיסים בזמן עבודה על 'ריצ'רד השלישי'. היחסים שלו עם סביבתו הם אלימים, פצועים ופוצעים. זה גם סיפור על הגירה ועל משפחה ששומרת סודות בתוך תרבות חדשה ומוחצנת. ולבר משלב בו מוטיבים תיאטרליים, ארכיטיפים תנ"כיים וסיפורי קדושים נוצריים. הדמות של ארתור מושפעת לא רק מריצ'רד השלישי, אלא גם מדמותו של קין. למעשה, באיטלקית הרומן ייקרא, כנראה, 'לסלוח לקין'. "הדמות של קין מאוד סיקרנה אותי", מספר ולבר, "למשל, מה היה איתו בסוף? מצאתי הרבה אגדות וסיפורים עליו, וגם על המבנה הפיזי שלו. רציתי שהדמות שלי, ארתור, יהיה דמות היברידית, לא גבר ולא אישה: יש לו לק ברגליים, הוא מגולח לחלוטין, ומצד שני הוא ענק עם ידיים גדולות, וגם דו-מיני. זה הופך את הדמות של קין לקצת יותר מורכבת. קחי את זה אפילו למקום הכי פרובוקטיבי: אם אתה מתנחל שנכנס לבית של פלסטינים, מרביץ להם מכות וגונב את הכבשים — אני לא חושב שזה חף מהקשרים מיניים. הקשרים מיניים זה לאו דווקא עניין של 'בא לי לשכב עם הגבר הזה או עם האישה הזאת', זה הקשרים מיניים במובן של שליטה".
לא סתם המילה "כיבוש" באה גם בקונוטציה מינית.
"לגמרי. שליטה, כיבוש, חדירה לתחום הפרט, המון דברים. גם להרוג מישהו: היום אתה שולח איזה רחפן שפועל מרחוק, אבל תחשבי על כל רומאי ממוצע שפשוט הלך עם חרב ודקר אנשים. זה מיני לחלוטין. בתחקיר לקראת הספר קראתי כל מיני ראיונות עם רוצחים שמדברים על חוויות אקסטטיות מטורפות".
השבר של ארתור מתחיל בעבודה על 'ריצ'רד השלישי'. למה דווקא במחזה הזה?
"פשוט כי הוא הדמות הכי קיצונית אצל שייקספיר: הוא הכי רצחני, והוא גם שחקן. ואני חושב שזה הישראלי החדש. אנחנו משחקים תפקיד. כולנו, כל הישראלים, בעצם על במה כל הזמן. המנגנונים הנפשיים שאנחנו נאלצים להתמודד איתם הם מטורפים. היכולת של ישראלי ממוצע להתכחש לשקר היא אדירה, יותר מכל בן אדם אחר. מה, אנשים באמת נורא מופתעים שמדינות העולם מצהירות על הכרה במדינה פלסטינית? בן אדם יכול לגור לו בכיף בקריית-אונו, 17 ק"מ מהשטחים, בפנטהאוז שעולה שישה מיליון שקל ויש לו למטה שתי מכוניות כי אי-אפשר אחרת להתנהל, והוא מביא 50 אלף שקל ומסיים באוברדראפט — אז איזה אפשרות אחרת יש לו חוץ מלשקר, להתכחש, לבנות נרטיב חדש, כמו בתיאטרון? אחת הסיבות שבסוף הספר אפילו הקיר הרביעי נסגר, היא שזה מה שלתחושתי קורה אצלנו: אוטוטו הקיר הרביעי סגור לחלוטין, ואנחנו נהיה רק עם מה שקורה אצלנו על הבמה. כמו ביבי שהולך לנאום באו"ם. כולם יוצאים החוצה, וזה משודר בתיבת תהודה: הוא מדבר בעצם על ואל העם שלו, מדבר רק אלינו. הקיר הרביעי נסגר".
ארתור הוא לא רק שחקן, אלא גם צייר. וכאמור - הוא לא רק ריצ'רד, אלא גם קין, ולא רק גבר, אלא גם קצת אישה. מתברר שבגרסה המקורית של הספר, זו שנשלחה להוצאה כבר לפני שנה, היו שלוש דמויות מרכזיות, שלושה חברים ששותפים למעשה שלא ייעשה. "ואז הלקטור שלי אמר לי: 'משהו לא מתחבר לי', ואני הייתי כבר סגור על הספר. בקיץ שעבר אני זוכר את הרגע שהבנתי, ואני זוכר שאני מתקשר לגיא (גיא עד, העורך — ש"ק) ואומר לו, 'וואי גיא, מה זה נדפקנו', כי זה לכתוב את הכל מחדש. וזה מה שעשינו, זה נורא. עבדנו כמו חמורים איזה חצי שנה, גם בלהחליט מה להשאיר ומה לא, וגם, כמובן, זה שינה את כל הדינמיקה של הספר. אז איבדנו דברים, אבל השינוי היה לחיוב כי התוצאה הרבה יותר ממוקדת".
אתה מתאר תהליך מושכל, בנוי, ואפילו בנוי מחדש, אבל הספר מרגיש מאוד מתגלגל, מאוד יצרי. אז אני מנסה להבין אותך ככותב: יש לך לוח מחיק ופתקיות, או שהכל נברא ממוחך הקודח?
"אני אציג לך את זה במטאפורה: זה כמו שאנחנו הולכים לחנות של צעצועי מין. הרי זה לא שבחנות אני כבר מזיין וגומר ועושה וקושר... לא, בחנות אני בונה את הפוטנציאל לדברים שיכולים לקרות. ואני חושב שזו התשובה, בחיי, אני חושב שזו באמת התשובה: אני בוחר בכוונה את המשחק הזה, כי אני יודע מה הוא יכול לעשות, ויש לנו איזה חיבור ויש לנו את המשחקים שלנו, אבל זה כן אינטלקטואלי במובן מסוים. אני חושב שבכתיבה אני כן נורא אוהב לחשוב על הדברים, אבל גם יכול להגיד בוודאות שאני אף פעם לא כותב וחושב, זאת אומרת זה תמיד בנפרד, וגם תמיד איכשהו קשור למה שאני מנצח עליו. בתקופה שעבדתי על חלק מסוים בדמות של ארתור, ניצחתי על אופרה ספציפית וההבנה של דברים מסוימים קרתה בתקופה מסוימת שבה עבדתי על שניהם. אני לא מדבר על אופרות שהן 'טריוויאליות', אלא על דברים מורכבים: על 'טריסטן ואיזולדה', על 'סלומה', על 'אלקטרה', על אופרות שהטקסטים בהן הם של אוסקר וויילד, הופמן, שטפן גיאורגה... לא ילדים, וכולם כתבו אופרות. 'אלמה' למשל, אופרה של אלה שריף על אלמה מאהלר, היה פרויקט שלחלוטין השפיע על הספר שלי".
• • •
מאות אנשים גודשים את לובי בית האופרה: חליפות, נעליים יקרות, הרבה מאוד שמפניה, כיאה לאליטה תרבותית ביום חגה. בתוך ההתפזרות הכאוטית בחלל מתגלה בכל זאת איזה מרכז, כוח משיכה, מואר בפנס שממוקם מעל מצלמת טלוויזיה, לוחץ אינספור ידיים, מוקף מבטי הערכה והערצה. כולם רוצים להחליף מילה עם עומר מאיר ולבר.
"בסיטואציות חברתיות אני כללית לא מרגיש בנוח. ומצד שני, אני מרגיש בנוח בסיטואציות שבהן כל בן אדם אחר מעדיף למות. כשאני עומד מול תזמורת, מאה איש שם עם כל הבעיות שלהם, עם כל הדברים שלהם, אני מבסוט: אני לא שומע כלום, לא מרגיש כלום, לא רואה כלום, כאילו רק בתוך הדברים שלי. אם אדם מרגיש בנוח רק בסיטואציה כזו, אולי זה לא טבעי לחלוטין, הרי רוב האנשים לא מרגישים בנוח לעמוד וכל הזמן לדבר מול אנשים, כל הזמן to motivate".
גם אתה בעצם סוג של שחקן.
"אני מבזבז על זה הרבה פחות אנרגיה ממה שנדמה. או, ליתר דיוק, אני מבזבז הרבה יותר אנרגיה אם אני צריך לשבת בארוחת ערב שבה אף אחד מהאנשים לא מעניין אותי. בתקופה מסוימת, עד נגיד גיל 23, הייתי נורא בקטע של להיות מלחין. להיות מלחין זה להיות סגור בבית ולכתוב כל היום, והחלפתי את זה ב-180 מעלות. אבל עדיין אני יכול לשבת ולקרוא כל היום, זאת אומרת מבחינתי אין צורך לצאת מהבית".
גדלת כילד פלא, עכשיו אתה עדיין צעיר-פלא, אבל תכף ההגדרות האלו ייפרדו ממך. אתה חושב על זה? זה מטריד אותך?
"בינתיים לא. כל עוד יש קורלציה בין הניסיון והגיל, הכל ממש בסדר. למשל את הבית הזה לא הייתי יכול לנהל בגיל 25. כשאין קורלציה זה לשני הכיוונים, כי יכול להיות גם מצב של 'לקפוץ מעל הפופיק', אבל בשנים האחרונות יש לי תחושה מאוד טובה: יש לי כבר ניסיון, אני כבר לא ילד, אני עושה מלא דברים, אני מקבל את ההזדמנות לבטא את כל הדברים שעשיתי ואני יודע שאני עושה באופן ברמה מאוד גבוהה. כשזה גם בא טבעי וזורם - זה ממש מגניב".
אתה מרגיש בר מזל?
"אני עובד קשה מכדי להרגיש בר מזל, וגם — להרגיש מזל, זה תלוי גם באיך גידלו אותך. אם יש אלמנט שהכי קשור אליי בדמות של ארתור, זו הפינה הזו: גדלתי בתור 'ילד לדוגמה'. תמיד הייתי צריך להיות זה שמתנהג יפה. ארתור מרגיש כאילו הוא תמיד היה צריך להיות 'הבן של המנהל' ואני גם הייתי כזה, וזה נורא מצחיק — בעצם גם הבת שלי כזאת. תמיד זה 'זה אבא שלך', וגם לה יהיה לה הרגע הזה שצריך להבין איך לנהל את זה, ואיפה היא בסיפור הזה".
אשתו לשעבר ובתו של ולבר גרות במילאנו — גם הוא גר שם, כשהוא באמת "גר" איפשהו — ואם יש לו קושי כלשהו כישראלי, הוא נמצא דווקא בזירה הביתית. "הבת שלי בת תשע, אוהבת את ישראל ומדברת עברית מעולה. זה לא איזה ילד בן שנתיים שאני יכול לסובב אותו. היא קולטת שאני על הפנים, שאני עם רבע לב כבר שנתיים, ויש לזה בטוח השפעה עליה. היא מדברת איתי על מיליון דברים, אבל איכשהו על זה - לא. היא שומעת כמובן בבית הספר דברים. ספציפית למשל, בשבוע שעבר היה ברדק שלם באיטליה, שביתה כללית כהזדהות עם עזה. אמנם היא לא ראתה את הברדק הזה פיזית, אבל כן חוותה את האווירה הכללית. אני חייב איכשהו לגשת לנושא, אבל איך? אני לא באמת אכנס איתה עכשיו ל'כן, אבל ב-1948 את יודעת'. מצד שני, איך להסביר לה למה לא מבקרים את סבתא, ואיך להתחיל עכשיו להסביר לה שבעצם אני בגלות?"
אתה חווה את עצמך בגלות? אתה לא פשוט עובד בעבודה מעולה וחי חיים טובים בעולם?
"בשנה וחצי האחרונות, לתחושתי, אנחנו כבר בגלות פה. באחד מהתסריטים האפשריים ישראל תהפוך לסוג של איראן, ואז נהיה גולים רשמיים". •
