עד לא מזמן המסך הוצף בתוכניות ש"מציצות" על חיי החרדים בפליאה, כאילו בכל שנייה יגיח סר דיוויד אטנבורו ויסביר לנו על החיה המוזרה משמורת מאה שערים: "תראו, פה היא אוכלת את הצ'ולנט המסורתי", או "בואו מהר לשמוע אותה נוהמת 'רשעים ארורים'''. גם הסיורים בנושא הלכו והצטברו – סליחות, סוכות, נרות וחלות הפכו לבילוי מועדף בקרב אנשים שאוהבים לחלוק שקופיות מהספארי בקניה ולספר על המפגשים עם הילידים.
אבל היום, עצם האזכור של החברה החרדית מוציא את הווריד העצבני - ואיך לא? אחרי השנתיים האחרונות, קשה לצפות באמהות שהחלום הכי גדול שלהן זה שהבן יתחתן לפני גיל 20 מבלי לחשוב על האמהות שחרדות מדפיקות בדלת. בקושי נותרה מספיק אמפתיה לחמול על נשים שמג'נגלות בין קריירה לאימהות, כשיש כאלה שמשחילות למשוואה גם בעל במילואים. זה פשוט לא כוחות.
על הרקע הזה, ההחלטה של רשת 13 למלא את לוח השידורים בתוכניות על חרדים - גם 'חרדים – העולם האמיתי' בהובלת לינור אברג'יל וגם העונה השנייה של תוכנית השידוכים 'ווארט' – נראית מנותקת. ובאמת, שני הפורמטים דחוסים ברגעים שבהם בא להכריז על היפרדות לממלכת יהודה וממלכת ישראל, למשל כשהמנטליסט החרדי מני הולנדר הוכיח באיזו קלות אפשר להפריך את תירוצי ה"נמות ולא נתגייס" כשאמר ש"לא לכל אחד מתאים ללמוד כל היום".
אבל למזלם של רשת ושל המגזר, זה לא נגמר שם. בזכות ליהוק נכון ומבט שמגיע מבפנים, מתוך החרדיות ולא מעליה, התוכניות מצליחות להראות את כל 70 הפנים; לשם שינוי לגעת מבפנים, לא מתוך ניסיון אלים ל"קירוב לבבות" אלא מפגש מתוק מצימעס. אי-אפשר שלא להתאהב באדל, גרושה בת 23 שחושבת שהריבועים בשיניים מוסיפים לה חן, או להנהן בהתלהבות כשאבי וינר, בעלה של אושיית הרשת גיטי וינר, אומר שהם שמו לב ליחס הישיר בין גודל הפס שהם שמים על אחרים לבין האושר שלהם.
הרגעים הללו מעניקים לטלוויזיה ממד שיש בו לא רק בידור, אלא גם חשיבות: את העולם המופלא של אטנבורו ככל הנראה כבר לא נצליח להציל, אבל אולי אם נתמקד יותר באנשים ופחות בחיות מסוג פוליטיקאים, נוכל לזוז בעוד איזה מיקרומילימטר לעבר חיים משותפים ולהגיע לאנושות טובה דיה.
