העלילה של "נוטוק" נשמעת כמו אייטם של אמנון לוי, שאיכשהו הפך לסדרה מושקעת: ילד דרוזי בשם דניאל טוען שהוא גבר בשם עלי. האבחנה: "נוטוק", גלגול נשמות. התופעה מוכרת למי שמתעניין בחברה הדרוזית – וכאמור לצופי אמנון לוי – אבל כדי להפיק ממנה אמנות עם בשר ושרירים דרושה מלאכה עדינה: עולם אמין, קונפליקטים מסקרנים והליכה על הגבול הדק שבין מסתורין ומתח לדרמה משפחתית.
שני פרקי הבכורה עומדים באתגר ולא רק בכבוד. היוצרים, רועי עידן ("מנאייכ") ונהד באשר (שגם מגלם בכישרון דמות מפתח), מצליחים למתוח קו מקורי ומרענן בין אירוע מיסטי לפרשה ביטחונית, תוך הישענות על כתיבה חדה, דמויות חזקות ומערכות יחסים מעניינות. למשל בין הוריו של דניאל: ראמי, בוגר טכניון מובטל (אמג'ד בדר המצוין) ומיה הרופאה (לוסי איוב), שמבינים שמשהו עובר על הילד אך מתקשים להאמין שהפתרון מצוי באירוע מיסטי. שניהם גם מנהלים קשר חמוץ עם האבות שלהם, המייצגים את מסלול החיים שממנו ביקשו לברוח: פארס (נורמן עיסא), אביו של ראמי, הוא אלוף במיל' ומועמד לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון; ומופיד (ג'וני ערביד), אביה של מיה, הוא איש דת.
לצד פרטים ביוגרפיים נוספים ומשפיעים, כמו השכול במשפחה של ראמי, המרכיב הכי אפקטיבי בסדרה הוא משבר הזהות שמתנפץ על זוג צעיר, מודרני ורציונלי, שמוצא את עצמו במבוכה עמוקה מול חדירת המסורת לקודש הקודשים. זה לא היה עובד אלמלא הליהוק הנבון של הילד, ג'וד ח'טיב, בתפקיד שהוא דה-פקטו כפול. הבימוי של אדם סנדרסון, שמנצל את הכריזמה המתעתעת של הצפון, והמוזיקה המכשפת של זואי פולנסקי, משלימים מעטפת איכותית היכן שהמלודרמה והקלישאות מרימות ראש.
מנגד, הפן הביטחוניסטי של "נוטוק" זקוק לעיבוי משמעותי כדי לשכנע: הסדרה מתמקמת במהלך המלחמה, שבה צה"ל מפציץ בלבנון בערך כל שעתיים גם אחרי הפסקת האש, כך שקשה לקנות נרטיב קיצוני של זחיחות ויוהרה בגזרה. בעיקר הדמות של יותם (עוז זהבי), חוקר השב"כ הזוטר שכולם מזלזלים בו, קצת נוחה מדי לעידן שבו כולם מתחרים מי צועק "קונספציה!" יותר חזק. וגם יש לו כיפה עצומה כמובן, כך שחסר לו הכיתוב "סוס דוהר" על המצח כדי להעביר את המסר.
אולם גם כך, "נוטוק" יכולה להחזיר את קשת לימים אחרים, שבהם נמצא מקום לפרויקטים נועזים. בעצם יש כאן הדים לשתי סדרות חלוציות: "פלפלים צהובים", שגם במרכזה עמד ילד חמוד והורים מבולבלים; ו"עבודה ערבית", שדיברה לראשונה בפריים-טיים המסחרי בשפה שמשמשת 20 אחוז מתושבי המדינה ונתפסת אצל ה-80 האחרים כשפת אויב. גלגול נשמות אינו אוטיזם וגם לא צפוי חשש להפרת "חוק הנכבה"; אבל לקבל בערוץ 12 סדרה טובה שרובה בערבית זה הכל מלבד מובן מאליו.
בקטנה
קצת מצחיק שבתאגיד השידור הציבורי השקיעו כמה מיליוני שקלים טובים ב"מיתוג מחדש" של משדרי החדשות ונעזרו לשם כך בסטודיו הבריטי שעיצב את האולפן של BBC , ובסוף קיבלו משהו שגובל בהעתק־הדבק של הרשת הבריטית. אפילו הכדור המפורסם משם הגיע למהדורה הישראלית, ויש לקוות שמגישים לו תה עם חלב ומרגילים אותו למזג האוויר. מילא חוסר המקוריות: יותר משמעותית זאת האירוניה שהיא סטיילינג של BBC ותוכן של אילה חסון.
