נרצח ילד בכיתה י’ בכפר קרע. בתוך חצר בית הספר. ילד שבא ללמוד – ויצא משם בארון. והמערכת? ממשיכה כרגיל.
משרד החינוך הכריז על “שיח חינוכי בשעה הראשונה”, לאור המקרה הקשה. אבל בחברה הערבית – ציפינו למשהו אחר. ציפינו לעצירה. לשביתה. לזעקה ציבורית שתאמר: זה לא עוד מקרה, זה קו אדום. ושוב התאכזבנו. כרגיל.
הרצח של תלמיד בתוך בית ספר הוא לא “עוד אירוע קשה” – זו רעידת אדמה מוסרית.
כאשר דם של ילד נשפך בין קירות שמיועדים ללמידה, מערכת שלמה אמורה לעצור ולשאול את עצמה איך זה קרה, מה היא פיספסה, ואיך ממשיכים מכאן. אבל משרד החינוך בחר בפתרון הנוח – שעה של “שיח”, כאילו אפשר להכיל רצח של ילד ב-60 דקות, בין מתמטיקה להיסטוריה.
אמהות שואלות בכאב: “לאן נשלח את הילדים שלנו? אין ביטחון לא בבית, לא ברחוב, לא בבית הספר. כל יום יש קורבן חדש”. ואחרת כתבה: “נרצח תלמיד על ידי תלמיד אחר בתוך תחום בית הספר! שעות עברו ואף אחד לא הכריז על שביתה. אם זה היה במקום אחר – המדינה כולה הייתה נעצרת”. הקולות האלה לא מבקשים רחמים – הם דורשים אחריות.
מערכת החינוך אמורה להיות חומת ההגנה של החברה, המקום שבו ילדים לומדים על כבוד, חמלה וגבולות. אבל כשהיא שותקת או מסתפקת במחווה סמלית, היא מעבירה מסר מסוכן: שחיי תלמידים מסוימים פחות שווים. ילדים רואים הכל. הם רואים מי זוכה להזדהות, ומי לשתיקה. וכשהם רואים את המבוגרים ממשיכים כרגיל – הם לומדים שגם הם לא צריכים להתקומם. זו למידה הרסנית, שמפרקת את הערבות ההדדית מהשורש.
לא מדובר במקרה בודד. לפי הערכות פנימיות, במהלך העשור האחרון עשרות עד מאות תלמידים איבדו את הוריהם כתוצאה מאירועים אלימים, ונותרו יתומים – ילדים שהמערכת כמעט שאינה רואה.
היתומים הללו ממשיכים לשבת בכיתות, להשתתף בטקסים, ללמוד למבחנים – אבל נשארים לבד בהתמודדות עם טראומה שקטה, ללא מעטפת רגשית אמיתית.
לא דרושה שביתה כדי להעניש, אלא שביתה כדי לעצור. כדי להראות שילד שנרצח בבית הספר הוא לא “בעיה מקומית” אלא פצע חברתי פתוח. אם מערכת החינוך לא תדע לעמוד דקה מול מוות של תלמיד – היא תאבד את היכולת לדבר על חינוך. החלטה על “שעה חינוכית” היא לא תגובה, זו התחמקות. אבל דווקא מתוך הכאב הזה – צומחת אחריות חדשה. אם המדינה לא עוצרת, אנחנו נעצור. אם המערכת שותקת, אנחנו נדבר. כי הילדים שלנו ראויים לחיים, לא לשיעור על מוות.
פידא שחאדה היא חברה בארגון “השפעה” לקידום מנהיגות מקומית קהילתית נגד פשיעה ואלימות
ילדים רואים הכל. הם רואים מי זוכה להזדהות, ומי לשתיקה. וכשהם רואים את המבוגרים ממשיכים כרגיל – הם לומדים שגם הם לא צריכים להתקומם. זה הרסני
