מרסו, פקיד צרפתי צעיר המתגורר באלג'יריה, לא יכול להיות יותר אדיש למותה של אמו ("מתה היום. ואולי אתמול, אינני יודע", הוא כותב במשפט הפתיחה המפורסם) להלווייתה (חם שם, בבית העלמין, והוא עייף) ולעובדה שבהמשך הספר, במהלך קשר רומנטי עם צעירה בשם מארי, יוצא לו להסתכסך עם שכן ערבי ולירות בו למוות. הוא עומד למשפט, וגם במהלכו הוא מקפיד להישאר אדיש ו"זר" – לעצמו, לסביבתו, לנורמות חברתיות.
מרסו הוא אדם קהה ומנותק מאירועי החיים – סוציופת, בקיצור, או אדם מחפש משמעות ולא מוצא, אם תעדיפו – וכשהוא נידון לבסוף לעריפת ראשו, הוא מבין לפתע שהיקום אדיש להכל ולכולם בדיוק כמותו. דווקא ההבנה הזו משחררת אותו, והוא מסיים את הספר מפוכח ושלם עם עצמו. ואדיש.
מסקנה? הקיום הוא חסר משמעות, אבל גם חוסר המשמעות הוא קיומי.
"הזר", הרומן הראשון מאת הסופר הצרפתי אלבר קאמי, יצא ב־1942 ונחשב לאחד הספרים הגדולים בהיסטוריה
