1945, גרמניה הנאצית, השבועיים האחרונים למלחמת העולם השנייה. המיקום המדויק: האי אמרום, לחופי הים הצפוני, שולי שוליו של הרייך שעומד בפני תבוסה. המלחמה בכפר מורגשת, אבל קצת פחות: המפציצים האמריקאים מדלגים עליו בדרך להפגזת הערים, ותושביו ממשיכים בשגרת יומם כדייגים וחוואים. אבל גם בהרמוניה היחסית, כולם רבים עם כולם: נאצים נגד אנטי-נאצים, מקומיים מול פליטים שברחו מהחזית, ועוד.
גיבור הסרט הוא נאנינג (הילד המצוין יאספר בילרבק), בנו של קצין נאצי בכיר שמשפחתו פונתה לכפר. הוא לומד מיד שגם בלי היטלר, כובד ההיסטוריה והאשמה על כתפיו, הוא חי בעולם שבו "אדם לאדם זאב". כולם ציידים וניצודים, והילד לומד איך הורגים ארנבות וכלבי ים, כי צריך לשרוד. האנושות אינה קדושה.
את "ילדוּת גרמנית" ביים הבמאי הגרמני ממוצא טורקי פאטי אקין ("עם הראש בקיר"), והוא מבוסס על זיכרונות הילדות של שותפו לכתיבה – השחקן הגרמני הוותיק הארק בוהם, שאביו היה נאצי. דווקא הנוכחות של אקין מפתיעה וערמומית יותר: במאי שזוהה במשך עשורים עם קולנוע "מגניב" ו"אתני", מלא מוזיקה היפסטרית וארומת מועדונים בברלין, יוצר את הסרט הכי שליו שלו. אבל בתוך יעדיו הצנועים של סרט ההתבגרות הקטן על רקע המלחמה, עם סיפור קצר שמועבר בשעה וחצי, הוא מראה איך הרוע קיים גם כשהוא לא מוצהר. המילה "יהודים", למשל, לא מוזכרת. בעיני הנאצים בכפר, הם בסך הכל פטריוטים שמאמינים ששווה "להילחם על המולדת", והשאר בכיינים. הסרט לא מרחם על הנאצים, אבל גם מציג אותם כבני אדם. אולי איומים, אבל בני אדם, לא מפלצות.
אני משער שעבור ישראלים רבים, שחיים את זיכרון השואה מחד ומלחמה מתמדת מול אויב אכזר מאידך, הצפייה בסרט המצוין הזה היא כמו מבחן רורשאך: האם אפשר להזדהות עם ילדים של נאצים, או ש"אין חפים מפשע בגרמניה"? והאם אנחנו מכירים את תחושת הפספוס שמגיעה בסוף מלחמה, לצד ההקלה? כל שאלה שתציגו לגבי הסרט, תהיה טעונה. הרבה סרטים נעשו על מלחמת העולם השנייה, וגם על הזיכרון הגרמני בתוכה. זה, בעיניי אחד המיוחדים, והוא מומלץ.
