מהחומר שממנו עשוי בר קופרשטיין צריך לבנות מקלטים גרעיניים. לאורך הריאיון שהעניק לבר שם-אור ב"זמן אמת", שבועיים בלבד אחרי שחזר משנתיים בתופת של שבי חמאס, הוא נשמע כמי שלא רק גילו הצעיר וגופו הבריא עזרו לו לשרוד גיהינום: האופי שפיתח, בין השאר עקב נסיבות חיים לא קלות, יצר אדם חזק ובעל תושייה, עם יכולת חריגה להתבונן באופן בוגר להפליא על הסיטואציה המזעזעת אליה נקלע.
כך, למשל, רגעי השמחה הבודדים שקופרשטיין מתאר לאורך התקופה המחרידה לא נעוצים באיזושהי הטבה אישית/קבוצתית שהתקבלה מהחלאות שהחזיקו בו: הוא בכה מאושר כשנדרש לצלם סרטון בשבי משום שהיה זה אות חיים ראשון ממנו עבור משפחתו; וגם חווה נחת רוח מההסכם להשבת הנשים והילדים ולאחר מכן כשנודע לו שאוהד בן עמי משתחרר, מבלי לדעת מתי ואם בכלל הוא עצמו יחזור הביתה.
מלכתחילה נדמה שקופרשטיין לא נכנס לסיוט הזה כמי שעושה מעצמו עניין גדול, ולא יוצא ממנו שונה בהיבט הזה. אפילו תגובתו לפולמוס ההפגנות המתיש, עזרו/לא עזרו, מאוזנת, מדודה ועניינית: הוא מסביר בנחת את שני צדי המתרס, בין "סכנה למדינה" והחירות שלו, כאילו שזה לא רלוונטי שבכל הזמן שהוויכוח הזה התנהל בין פאנליסטים הוא ניזון מחצי פיתה ביום טוב.
למעשה, מדהים לשמוע את קופרשטיין מנמק את הערצתו לכל המפגינים באשר הם (כולל בעלי אג'נדה "פוליטית"), משום ש"אף אחד לא חייב לנו כלום בסופו של דבר". גבר שנחטף בעודו משרת כלוחם, קרע את התחת בחופשות כדי שהמשפחה לא תקרוס ופינה פצועים תוך סכנת מוות, אומר במשתמע: מותר לציבור לזנוח אותי לאנחות. עצוב להרהר מה הביא אותו לתפוס את החברה הישראלית בצורה כה קודרת.
כל זה רק מגביר את הזעם נוכח הביקורת היחידה שקופרשטיין כן מטיח בדמות ישראלית: השר בן גביר, שהתרברב בפגיעה בתנאי האסירים הפלסטיניים ואת המחיר שילמו חטופים. הרי אם כבר יש מישהו ש"חייב" משהו לקופרשטיין, זהו שר בכיר בממשלה שהמחדל קרה במשמרת שלה. ודווקא הוא לא רק שסיכל הזדמנויות להשבת החטופים (כפי שהתגאה): בן גביר דאג ביודעין לבונוס עבור חטוף שהניח את עיקר מבטחו באלוהים ומכל היתר לא ציפה לדבר, רק אולי אם אפשר לא לעודד מחבלים להתעלל בו. אפילו את המינימום הזה לא השר ולא ראש הממשלה, שמינה פירומן ולא לקח לו את הזיפו למרות שכל המדינה בוערת, נאותו לספק. למזלם, אפילו הנבזות הזאת לא תגרום לאישיות יוצאת דופן כמו קופרשטיין לאחל להם את מה שמגיע.
