שני דברים שצפו השבוע בתקשורת בנוגע למה שהתרחש ב-7 באוקטובר מעידים עד כמה הכרחי להקים ועדת חקירה ממלכתית, גם בלי קשר לחיפוש אשמים. פשוט כדי להבין דברים שטרם ירדנו לפשרם, למרות שהם לכאורה כבר גלויים.
הראשון קשור לטענה שהשמיע שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳, טענה שאותה העלה כבר בראיון ל״7 ימים״ לפני כחודש, ולפיה השעות הארוכות שבהן עלתה השאלה ״איפה הצבא?״ שלא הגיע ליישובי העוטף והסביבה, קשורות גם להחלטה מושכלת של הממשלה והצבא: בהנהגה הישראלית חששו בשעות הראשונות כי מדובר במבצע מתואם של חמאס עם חיזבאללה, שעלול היה לפתוח בהתקפה מצפון, ולכן הורו לשמור כוחות בכוננות ולהעביר את חלקם לגבול הצפון.
במילים אחרות, ופחות נעימות, לטענת סמוטריץ׳ הטבח שהתמשך במשך שעות בדרום קשור גם לבחירה של ההנהגה, שיכולה הייתה להזרים יותר כוחות, ומהר יותר, לדרום.
כמובן, ההחלטה להמתין עם שליחת הכוחות לדרום בשל חשש מהפתעה בצפון היא אכזרית, אך הגיונית. בכל מקרה, את ההחלטות שהתקבלו יש לשפוט לפי המידע שהיה בשעת אמת, והוא לא היה ברור. ייתכן שכך אכן אמורה לפעול מנהיגות אחראית, גם זו הפוליטית וגם זו הצבאית.
הקמת ועדת חקירה ממלכתית היא הכרח לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינת היכולת להבטיח את ביטחוננו לעתיד
אבל, ומצד שני, בדיעבד החשש מפני חיזבאללה הופרך. ובהקשר זה צריך לבדוק כיצד לקבל החלטות כאלה בעתיד. הרי, ולו מהבחינה מוסרית, אפשר לחשוב שבשעת צרה יש לחתור קודם כל להציל את מי שנמצא תחת התקפה ולא את מי שתחת איום פוטנציאלי. אפשר גם לשאול אם יש בכלל קשר בין ההחלטה לשמור כוחות לצפון לבין מה שהתרחש בדרום: כלומר ייתכן שבדרום היו מספיק כוחות, רק שלא כולם פעלו והונחו נכון ולכן האמירות של סמוטריץ׳ על שמירת כוחות לפלישה מהצפון הן רק תירוץ. הדברים טעונים בירור.
הסיפור השני שעלה לכותרות מציע לנו מקרה הפוך, שנוגע הפעם להתנהלות המשטרה. באותו בוקר מר ונמהר של 7 באוקטובר, כשניצב אמיר כהן, מפקד המחוז הדרומי, שמע על המתרחש בשדרות, הוא פשוט לקח את הנשק האישי שלו, ובגבורה עילאית יצא להילחם עם חבריו להגנת תחנת המשטרה ותושבי שדרות, עד שנפצע. וגם אז סירב להתפנות.
אלא שבדיעבד נשמעות כיום טענות כלפיו על כך שהחלטתו להילחם במו ידיו הייתה דווקא טעות, ולא רק מעשה גבורה, שכן בכך איבדה המשטרה מפקד בכיר שיפקח על המתרחש וינהל את העניינים מהחפ״ק. גם אם סביר שחלק מהטענות בנושא נוגעות ליריבויות פנימיות במשטרה, במישור העקרוני, שהוא זה שצריך לעניין אותנו האזרחים, עולה שאלה מעניינת: האם בעת חירום על המפקד הבכיר להישאר מאחור ולנהל את הקרבות מהמפקדה, או שהיינו רוצים אחד שגם יעז להילחם בעצמו? לכאורה, התשובה קלה: עליו לנהל את האירוע. אך מצד שני ייתכן שכהן הבין שבסיטואציה החריגה של אוקטובר הדבר הנכון היה פשוט לקחת נשק ולהצטרף לקרבות - שהרי ברור שבעת ההיא הבעיה הייתה מחסור אדיר בלוחמים שיסייעו לאזרחים.
אם כך, המעשה שלו ראוי לציון לא רק כגבורה אישית. הייתה בהחלטתו גם אמירה פיקודית שנועדה להעניק השראה ללוחמים נוספים.
שתי הסוגיות מורכבות, ואין עליהן תשובה קלה וברורה. אבל המקרים האלה, ורבים נוספים, הם רק הוכחות נוספות לצורך בוועדת חקירה ממלכתית, שהקמתה היא הכרח לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינת היכולת להבטיח את ביטחוננו לעתיד.
