לבית"ר ירושלים יש משהו שאין לאף קבוצה בארץ. כשהיא זורחת, אבל על אמת, האירוע צומח להרבה מעבר ל-11 פלוס כדור שעל הדשא. זה טדי באוויר, זה עולם שנצבע בפסטלים, זה דגלי קרן שלובשים לוק של דגלי שמחת תורה, זו שירה משולהבת שפותחת שערי שמיים ושערי יריבה. והמשהו הזה שיש לבית"ר ואין לאף קבוצה בארץ, לא בעוצמות הללו, יכול כנגד חוקי הפיזיקה והכימיה ומה שתרצו לנצח משחקים. ויכול לבטל קבוצות מפוארות מבית"ר. ויכול בתנאים מסוימים להציב תשתית לאליפות. תנסו להיזכר בבית"ר של תחילת העונה שעברה. זו שנתנה שלישיות למכבי ת"א ולמכבי חיפה. הייתה אז תחושה שגם אם ברצלונה, פלוס יאמין לאמל יגיעו לטדי, הכל פתוח. אטרף שמזכיר את זה של גמר גביע הטוטו האחרון. שלשום, כשבית"ר חנקה את הרחבה של הפועל ת"א, התקשית לדעת אם זה הלחץ הגבוה של ברק יצחקי או התלהבות שהלכה הרחק מעבר לשיטה. ועדיין, אליפות לוקחים בדשא, וכאן אנחנו מגיעים לכמה תנאי סף:
1. מבחינת חומר התקפי, בית"ר לא נופלת מאף קבוצה בליגת העל. העיניים, כמו בעונה שעברה, הם על המערך הדפנסיבי. זו לא הקטסטרופה ההגנתית של שנה שעברה, ועדיין קצב הספיגה הוא גבוה מדי. כדי לנצח את הגדולות, ירין לוי יצטרך לנצח את האמצע, כמו שעשה נגד הפועל.
2. ההקפצה של ירדן שועה לדור מיכה שלשום, מעבר לרגע קסם, הייתה דוגמה לאיך בנגיעה אתה הופך משחק. בית"ר צריכה את שועה מחייך.
3. יציבות. נפילות מתח הן האויב של קבוצה רצה. בינתיים, לעומת השנה שעברה, בית"ר צולחת את הקבוצות הקטנות.
4. עומק. יהיה צריך עוד. כי העונה ארוכה, והתלות באצילי את שועה גדולה. דור חוגי, מבחינת מספרים, עדיין לא בפאזל. ובעיקר כי בית"ר מתחרה בקבוצה שיש לה פריבילגיה לפתוח כשעל הספסל מחכים לפעמים דוידה, מדמון או ניקולאסקו.
זה לא שנתעורר בינואר ולבית"ר יהיה את הספסל של באר-שבע. כדי שהיא תיקח אליפות דברים מעל הטבע צריכים להתחבר. בכל קבוצה אחרת אנרגיות שמופקות מאוהדים הן תוסף. בבית"ר הן דלק. יש מישהו שחושב שטדי נחוש לא יכול לנצח את באר-שבע בשבוע הבא?
