ב-2 בדצמבר 1935 נקבר פרננדו פסואה בבית העלמין פְּרָזֵרֶשׁ שבליסבון. להלוויה הגיעו כ-60 אנשים. אחד מהם היה הסַפָּר שלו, מָנָסֵשׁ סַיְשָׁשׁ, שסגר את המספרה לשעות אחדות כדי להיפרד מלקוחו הנאמן. 50 שנה אחר כך הועברו עצמותיו ונטמנו מחדש ברוב הוד והדר במנזר ז'רונימוש, לצד מלכים ומגלי ארצות. רבבות ליווהו בדרכו לשם. ואילו היום, 90 שנה אחר כך, ספרים "חדשים" של פסואה רואים אור בכל העולם, ואפילו בפורטוגל עוד לא נשלמה מלאכת הפענוח והקטלוג של כתביו. "אֲנִי הוֹלֵךְ לְהַשְׁלִיךְ פְּצָצָה עַל הַגּוֹרָל", הבטיח באחד משיריו — וקיים.
אבל עיקר הסיפור אינו ההתקבלות, הוא האלוהות: רצונו המטורף — והשפוי כל כך — של פסואה ליטול מאלוהים את זכותו הבלבדית לריבוי, "לְהַרְגִּישׁ הַכֹּל בְּכָל הַדְּרָכִים" כסיסמתו הנודעת. מאחר שאדם אחד אינו יכול להרגיש הכל בכל הדרכים, פסואה ברא כ-100 "הטרונימים": משוררים, מספרים, מסאים ומתרגמים, שלכל אחד מהם ביוגרפיה, סגנון והשקפת עולם נפרדים. הרבה אחרי מותו של בוראם, להטרונימים יש חיים משל עצמם, והם מתפוצצים כמו פצצות השהיה.
מפעל ההטרונימים ממשיך לשבות את דמיון הקוראים, ובצדק. החיים כריבוי הם אפשרות קיומית שכמעט אין לה זכר בתרבות הגלויה, אלא רק במלמוליהם הסמויים של המטורפים. אך יש פן נוסף, נסתר מן העין, בקריאת התיגר של פסואה על אלוהים: שאילת האישיות של אנשים "אמיתיים". ת"ס אליוט לימדנו שמשוררים גרועים מחקים ומשוררים טובים גונבים. אבל פסואה לעולם אינו גונב דימוי או שורה, הוא גונב את הזהות של מחברם. כמעט כל מה שכתב פסואה, בכל כובעיו השונים, הוא ניסיון להרגיש באמצעות מישהו אחר: שייקספיר, מטרלינק, מרינטי, סֵזַרְיוּ וֶרְדֶה ועוד ועוד. הניסיון לעד נועד לכישלון, שכן המשורר המתחפש נשאר בסוף בלי פניו שלו — ובלי שהתקרב באמת לריבוי הפנים האין-סופי של אלוהים. והתוצאה היא תמיד מפח נפש, שמוביל לתיעוב מושא ההשראה שהכזיב.
הדוגמה הטובה ביותר לתהליך הקניבלי הזה נמצאת בפואמה 'ברכת שלום לוולט ויטמן' של ההטרונים דה קמפוש, אחת הפואמות הנפלאות ביותר של פסואה (כאן בתרגום רמי סערי). כמעט כל מילה בפואמה של פסואה היא עיוות או פירוש, פרודיה או התנגדות, בליעה והקאה של מילה שכתב ויטמן בשני שירים נודעים: Salut au Monde! ('ברכת שלום לעולם!' בתרגום שמעון הלקין) ושיר 24 ב'שירת עצמי' (בתרגום עודד פלד).
• • •
ב'ברכת שלום לעולם!' ויטמן מזמין את עצמו למסע מסביב לעולם. הוא נפעם מעושרם ומרבגוניותם של הנופים והעמים והאנשים; הוא רואה את אפריקה ואת אסיה, את ההרים והעמקים, את העבר וההווה; הוא מלווה במבטו את ספינות הקיטור העוגנות בנמלי אוסטרליה, בדבלין, במרסיי, בהאג, בפנמה; הוא דוהר על מסילות פסי הרכבת, הוא זורם עם האמזונס ועם נהר הפנינה בסין; הוא שומע את הפועל שר במפעל ואת האיכר שר בשדה ואת המואזין קורא מראש המסגד ואת העברי קורא מזמורי תהילים; הוא שומע את זעקת הקוזאק ואת שקשוק אזיקי העבדים ואת שירי החירות הצרפתיים. כל זה מובילו למסקנה ש"אַתָּה אַתָּה, תִּהְיֶה מִי שֶׁתִּהְיֶה!" גבר או אישה, רוסי או פרסי, "הַמָּטָדוֹר הַגָּמִישׁ בַּזִּירָה בְּסֵבִילְיָה" או "רוֹעֵה-הַסּוּסִים הַבּוּכָרִי", היהודי העולה לארץ הקודש או הארמני העולה על הרי אררט — כל אחד הוא עולם ומלואו, וכולנו חלקים שווים של האלוהות: "אִישׁ וְאִישׁ בָּנוּ מְחֻיַּב-הַמְּצִיאוּת, / אִישׁ וְאִישׁ בָּנוּ בֶּן-בְּלִי-גְּבוּל — אִישׁ וְאִישׁ בָּנוּ וְאִשָּׁה אִשָּׁה זְכוּתוֹ לוֹ אוֹ זְכוּתָהּ לָהּ בָּאָרֶץ, / אִישׁ וְאִישׁ בָּנוּ מֻתָּר בְּתַכְלִיּוֹת-הַנֶּצַח שֶׁלָּאֶרֶץ, / אִישׁ וְאִישׁ פֹּה בְּאוֹתָהּ מִדָּה אֱלֹהִית כְּכָל הַשְּׁאָר פֹּה".
אלא שבעבור פסואה לא די בידיעה שויטמן אוהב את כולם ומברך את כולם באופן שווה. הידיעה הזאת אפילו פוגעת. הוא רוצה להיות מיוחד, הוא רוצה להיות נאהב באמת. וחִשבו עד כמה העמדה הזאת אנושית הרבה יותר, טבעית הרבה יותר, מהאוניברסליות של ויטמן. ב'ברכת שלום לוולט ויטמן', פסואה רודף אחר אלילו מסביב לעולם, כדי שישים אליו לב סוף-סוף.
הפואמה נפתחת בקריאה אקסטטית: "פּוֹרְטוּגָל-אֵינְסוֹף, הָאַחַד-עָשָׂר בְּיוּנִי אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וַחֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה... הֵא-לָה-אָ-אָ-אָ-אָ-אָ-אָ! // מִכָּאן, מִפּוֹרְטוּגָל, כָּל הַתְּקוּפוֹת בְּמֹחִי, אֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ לְשָׁלוֹם, ווֹלְט, אֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ לְשָׁלוֹם, אָחִי בַּיְקוּם, / אוֹי תָּמִיד חָדִישׁ וְנִצְחִי, מְשׁוֹרֵר הַמּוּחָשִׁיִּים הַמֻּחְלָטִים, / פִּילֶגֶשׁ שׁוֹקֶקֶת שֶׁל הַיְקוּם הַמְּפֻזָּר, / הוֹמוֹ גָּדוֹל הַמִּתְחַכֵּךְ בְּמִגְוַן הַדְּבָרִים, / מְגֹרֶה מִינִית מֵהָאֲבָנִים, מֵהָאִילָנוֹת, מֵהָאֲנָשִׁים, מֵהַמִּקְצוֹעוֹת, / מְיֻחָם מִמַּעֲבָרִים, מִפְּגִישׁוֹת מִזְדַּמְּנוֹת, מֵהִתְבּוֹנְנוּיוֹת סְתָם, / מִתְלַהֵב שֶׁלִּי מִתֹּכֶן הַכֹּל, / גִּבּוֹר גָּדוֹל שֶׁלִּי הַחוֹדֵר לְתוֹךְ הַמָּוֶת בְּדִלּוּגִים, / וּבִשְׁאָגוֹת, וּבִילָלוֹת, וּבִצְרָחוֹת מְבָרֵךְ לְשָׁלוֹם אֶת אֱלֹהִים!"
והשוו פתיחה זו לפתיחת שיר 24 של ויטמן: "ווֹלְט וִיטְמָן, קוֹסְמוֹס, לְמַנְהֵטֵן הַבֵּן, / סוֹעֵר, בַּעַל גּוּף, חוּשָׁנִי, אוֹכֵל, שׁוֹתֶה וּמִתְרַבֶּה, / לֹא רַגְשָׁן, לֹא מִתְנַשֵּׂא עַל גְּבָרִים וְנָשִׁים אוֹ פּוֹרֵשׁ מֵהֶם, / צָנוּעַ וְלֹא צָנוּעַ בְּמִדָּה שָׁוָה". פסואה אינו דבר מהדברים האלה: הוא לא סוער, לא חושני, לא מתרבה; הוא מתנשא ופורש (מגברים ומנשים); וכפי שנראה בהמשך, הוא לא-צנוע במידה יתרה. לכן הוא אינו כותב תעודת זהות, אלא תעודת התבטלות. הוא סבור שאם ויטמן הקיף את העולם במבט, אולי די שהוא יקיף את ויטמן במבט כדי לזכות בהשקפה האלוהית הנכספת. "כַּמָּה פְּעָמִים אֲנִי מְנַשֵּׁק אֶת תְּמוּנָתְךָ!" מתרפס פסואה הנואש לאהבה ומרעיף עליו סופרלטיבים: "זָ'אן-זָ'אק רוּסוֹ שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁעָתִיד הָיָה לְיַצֵּר מְכוֹנוֹת, / הוֹמֵרוֹס שֶׁל הַבִּלְתִּי-מֻשָּׂג שֶׁל הַצָּף הַבְּשָׂרִי, / שֶׁיְקְסְפִּיר הַתְּחוּשָׁה הַמַּתְחִילָה לָנוּעַ בְּקִיטוֹר, / מִילְטוֹן-שֵׁלִי שֶׁל אֹפֶק הַחַשְׁמַל הָעֲתִידִי!"
החנופה הזו זרה לחלוטין לשירת הדמוקרט הגדול ויטמן, שהעיקרון המכונן שלה הוא השוויון. עיקרון זה מנחה גם את שיר 24, שבו קורא ויטמן: "פָּרְקוּ אֶת הַמַּנְעוּלִים מִן הַדְּלָתוֹת! פָּרְקוּ אֶת הַדְּלָתוֹת עַצְמָן מִצִּירֵיהֶן! // [...] אֲנִי דּוֹבֵר הַסִּיסְמָה הַקַּדְמוֹנִית, אֲנִי קוֹרֵא אֶל דֶּגֶל הַדֵּמוֹקְרַטְיָה, / אֲנִי נִשְׁבָּע! לֹא אֲקַבֵּל דָּבָר שֶׁלֹּא הַכֹּל מְקַבְּלִים / כְּמוֹתוֹ בְּאוֹתָם תְּנָאִים".
אבל פסואה לא רוצה לקבל את מה שכולם מקבלים. מה שכולם מקבלים משעמם אותו, הוא רוצה לפרוץ החוצה מעצמו ולהשתחרר מחיי היום-יום המשמימים של בן תמותה ותרבות. לכן הוא מעוות את דברי ויטמן — ומשתמש בהם כסיסמה כדי לקבל את מה שלא כולם מקבלים: "פִּתְחוּ לִי אֶת כָּל הַדְּלָתוֹת! בְּעַל-כָּרְחִי עָבֹר אֶעֱבֹר! סִיסְמָתִי? ווֹלְט וִיטְמָן! אַךְ אֵינִי נוֹתֵן שׁוּם סִיסְמָה... / [...] אֲנִי אֲנִי, יְקוּם חוֹשֵׁב, בָּשָׂר וָדָם, הָרוֹצֶה לַעֲבֹר, / וְיַעֲבֹר וִיהִי מָה, כִּי כְּשֶׁאֲנִי רוֹצֶה לַעֲבֹר אֲנִי אֱלֹהִים!"
פסואה אינו רוצה לכתוב שירים שמקיפים את העולם — הוא רוצה להקיף את העולם באמת. הוא רוצה להיות המטדור הספרדי, הכובסת האנגלייה, המוז'יק הרוסי, וכן — הוא גם רוצה להיות ויטמן (ואין זה מקרה שההטרונים קמפוש, שנוצר כמעריצו של ויטמן, הוא גם ההטרונים ההומוסקסואל היחיד). "הִסְתַּכֵּל בִּי: אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי, אַלְוָרוּ דֶה קַמְפּוּשׁ, מְהַנְדֵּס [בביוגרפיה שבדה לו פסואה, קמפוש היה מהנדס ימי] / מְשׁוֹרֵר אִישׁ תְּחוּשׁוֹת [הכוונה ל"תחושָׁתיזם", אחת האסכולות הספרותיות שבדה פסואה למשורריו], / אֵינֶנִּי תַּלְמִידְךָ, אֵינֶנִּי יְדִידְךָ, אֵינֶנִּי שָׁר אוֹתְךָ, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי הוּא אַתָּה וְטוֹב לְךָ שֶׁכָּךְ!"
ויטמן לא עונה כמובן (ואיך יענה בתוך שיר?), והערצת האליל מתחלפת בניפוצו. ביוטיוב יש הקלטה מופלאה של אלן גינסברג (השיכור?) קורא תרגום לאנגלית של 'ברכת שלום לוולט ויטמן', ובשלב הזה הוא מתפוצץ מצחוק: מי שלפני רגע השווה את ויטמן לשייקספיר ולהומרוס, לא פחות, מודה ששיריו דוחים אותו! "לְעוֹלָם לֹא אוּכַל לִקְרֹא אֶת שִׁירֶיךָ בִּרְצִיפוּת... יֵשׁ בָּהֶם רֶגֶשׁ רַב מִדַּי... / אֲנִי עוֹבֵר בְּשִׁירֶיךָ כְּמוֹ בַּאֲסַפְסוּף הַדּוֹחֵף אוֹתִי בְּמַרְפֵּקָיו, / וְרֵיחַ זֵעָה עוֹלֶה בְּאַפִּי, רֵיחַ שֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל פְּעִילוּת אֱנוֹשִׁית וּמֵכָנִית". כך האנושות הופכת לאספסוף, והחלום האמריקאי של סוף המאה ה-19, שנציגו ויטמן, מתחלף בסיוט האירופי של תחילת המאה ה-20, שנציגו פסואה.
"בַּמָּקוֹם שֶׁאֵינֶנִּי הָרִאשׁוֹן", מנסח פסואה בכנות אדירה את תשובת האדם הפוסט-מודרני לויטמן, "אֲנִי מַעֲדִיף לֹא לִהְיוֹת כְּלוּם, לֹא לְהִמָּצֵא שָׁם. // [...] לְ'הַכֹּל אוֹ לֹא-כְלוּם' יֵשׁ מַשְׁמָעוּת אִישִׁית בִּשְׁבִילִי. / אַךְ לִהְיוֹת אוּנִיבֶרְסָלִי — אֵינֶנִּי יָכוֹל כִּי אֲנִי יִחוּדִי. / אֵינִי יָכוֹל לִהְיוֹת כֻּלָּם, כִּי אֲנִי הָאֶחָד, רַק אֶחָד, רַק אֲנִי". כמו המפלצת של פרנקנשטיין, פסואה מאשים את בוראו ויטמן שהדביק אותו ב"מחלת היַקֶּמֶת", ואז עזב אותו לאנחות. את אותה האשמה ההטרונים קמפוש יכול להפנות לבוראו פסואה, ופסואה לאלוהים: יוצרים אותנו עם היכולת לתפוס ריבוי, אבל מקללים אותנו בקללת היותנו מי שאנחנו ורק מי שאנחנו, לבד ביקום.
אם שירת הכלל היא תנאי ל"שירת עצמי", שואל פסואה, על מה אנחנו שרים כשאנחנו שרים על מטדורים ספרדים ועל ספינות קיטור אנגליות ועל מוז'יקים רוסים? על עצמנו, על קוצר ידינו להיות כולם. הוא מצביע על הצביעות בכך שויטמן אינו מסגיר את קנאתו באנשים שהוא שר אותם, את קנאתו ברוכב הסוסים בבוליביה, בסיבירי השועט במזחלת כלבים וברוכל בטיבט, בכל אותם אנשים המשוטטים ברחובות בריסטול וטריפולי וטוקיו — את רצונו העז להיות הם — להיות כל אחד ואחת מהם. "אנחנו עושים אמנות", כותב פסואה באחת המימרות הנצחיות שלו, "ומה שאנחנו רוצים לעשות הוא ככלות הכול חיים". •
