הניצחון על הפועל ת"א העניק לבית"ר ירושלים הרבה יותר מאשר את חתיכת המתכת השלישית בחשיבותה – זו הייתה סגירת המעגל שנפתח עם המהפך של האדומים בתוספת הזמן של המחזור השלישי. מה שהיא עושה להפועל, או מה שהפועל עושה לה – זה מה שמגדיר עבור בית"ר את מושגי ההצלחה והכישלון כבר למעלה מ-15 שנה.
בית"ר והפועל דומות מכפי שיהיו מוכנות להודות – המשמעות שהן מייחסות ליריבות גדולה מזו שמעניקות להן מכבי ת"א, מכבי חיפה והפועל באר-שבע. זה נובע מהאפיון המאוד מוקצן של כל אחת מהן, שבתורו הופך את הצורך לנצח את הנגטיב לחשוב כל כך, אבל גם בגלל שכבר יותר מדי זמן הן לא רלוונטיות בהקשר של התמונה הגדולה. כשאי-אפשר לרוץ לאליפות, לדרוך במקום על היריבה זה כל מה שאפשר לבקש. הפועל, הובהר גם בהפסד בבאר-שבע ובעיקר השבוע, עדיין לא הבשילה לכדי רלוונטיות וכל עולמה ימשיך להיות מורכב מהתכתבות עם גוונים שונים של צהוב – זה עם הכחול של מכבי, וזה עם השחור של בית"ר. אבל מה לגבי בית"ר? האם היא כבר מוכנה לרוץ למרחקים ארוכים, למרתון של 36 מחזורים שבמסגרתו ניצחון על מכבי נתניה הוא לפעמים הדבר הכי חשוב בעולם, או שהיא תמשיך להתרגש מספרינטים?
כדי להיות האחרונה לעמוד, בית"ר צריכה להיות יותר מסיפור על שלושה שחקנים טובים וצוות שלפעמים מסייע ולעיתים מזיק. אלופה בהחלט צריכה לדעת איך לנצח משחקים באופן דרמטי, כזה שיש בו כדי לתקף את החוסן המנטלי שלה, אבל היא בעיקר צריכה לדעת לנצח בקלות. בטח בליגה שבה יש פערי איכות ברורים בין הטובות באמת לכל היתר. השאלה היא אם בית"ר היא חלק מאותן "טובות באמת". זה ייוודע רק בעתיד, אבל אולי הרמזים נמצאים בעבר. בארבעת משחקיה האחרונים בית"ר אולי השיגה עשר נקודות, אבל כל ניצחונותיה היו סרטי מתח הוליוודיים – שער ניצחון בדקה ה-87 מול ריינה, חזרה מפיגור בעשרה שחקנים מול הפועל פ"ת, מהפך על הפועל חיפה. היא סיימה בתיקו מול אשדוד, סחטה נוסף בבית מול מכבי חיפה, ניצחה את מחליפי המחליפים של סכנין ואיבדה יתרון בדקה ה-90 מול הפועל ת"א. כל משחק הוא הטלת מטבע בין טוב לרע. ככה לא לוקחים אליפות, רק לוקחים ללב.
