מגילנות לגזענות, כרוניקה של שליטה // חיים חזן } מאנגלית: דפנה לוי } הקיבוץ המאוחד } 184 עמ'
הספר 'מגילנות לגזענות, כרוניקה של שליטה' מעורר הפתעה, התפעלות והשתאות: הנושאים הם זִקנה וגילנות, אך הרוח המנשבת בין דפיו היא לא של דמדומי חיים אלא של שחר צופן עונג, מעין עולם צבעוני פתוח לרווחה. הסופר, פרופ' חיים חזן, אנתרופולוג חברתי, הוא אחד הבודדים העוסקים בזקנה המגלמת אימה ודחייה, בדרך כה קוסמת, מקורית, רעננה ואפילו יש לומר, חתרנית. בזה אחר זה הוא משיל את דימויי הזקנה המזלזלים — בהם ריק קיומי או קיום זומבי, או קיום דמוי רוח רפאים — שגדלו בתרבות של ימינו לממדים חסרי שחר, ומאפשר לזקנה להפציע כהתרחשות עצומה, מלאת חיים ומשמעות וראויה לשמה.
זקנה לפי חזן היא מהות מטא-תרבותית של הזמן; מהות שיש בה לוגיקה יפהפייה, ובראי האתנוגרפיה היא לוכדת הבהובים אנושיים חטופים ומלאי השראה. אפשר לראות בזקנה קטגוריה. הוא כותב, "תוצר של הבניה חברתית תלוית זמן ומקום". לכן, הזקנה, לפי חזן, לא רק שהיא ראויה לפרוץ ולצאת למרחב חופשי ולהתנער מרשת מדכאת ואימתנית שהממסד במכוון כופה עליה, היא גם ראויה להאדרה; עוד היא זכאית להוגנות חברתית, למקומה המרכזי בתרבות, וככל אזרח, לצריכה המודרנית. אך במיוחד, לפי חזן היא זכאית לחקר אקדמי אמיתי, שעד כה לא ממש נעשה. וכך יוצא שספר זה העוקב בסקרנות ובחום אחר שולי הגבולות החברתיים, התרבותיים, הפסיכולוגיים והאנושיים של "האיש הזקן", והמשרטט מראה אפידמיולוגית מגוונת של המציאות — מוביל את הקורא להכרה מפתיעה ושמחה הרואה בקשישים למעשה, חלוצים פוסט-מודרניים.
לשונו של חזן מושחזת מאוד: בכעסו, באירוניה ובהומור הסרקסטי שלו הוא מרחיב, מעמיק ומעצים את טווח הצלילים וגוני-הגוונים הבוקעים מעולם הזקנה; זה הזר והיחיד במינו, שהוא תדיר מודר ומוגדר כעולם "אחר" ונדחף למובלעות. חזן מחיה עולם "רופס" זה במרי ובחדווה, תוך הטחת ביקורת בסדר החברתי הנפשע הנוהג כלפי הזקנה: בשפה המשפילה, העוינת, המתחסדת והפטרונית, במדיניות המפקחת האטומה וההמונית, ואפילו בדמיון התרבותי, החשוך, שלנו המתייחס אל הזקנים כאל רפי-שכל "המעלים גרה חסרת הקשר עקב פתולוגיות המיוחסות לגיל" כלשונו.
חזן מונה את כל הגורמים המתנשאים, הפטרוניים והגזעניים העושים יד אחת כדי לשייך את הזקנים לסוג אנושי נבדל, מרוחק ומאוס; הוא מכנה אותם "יצרני זיקנה בעלי עניין, ההופכים את סוף החיים לתעשייה המייצרת זקנים על פי מידותיה של מיטת סדום — כמין סרח עודף של שנות קיום מיותרות חברתיות". מדובר ברשת פיקוח חונקת ומבודדת מסועפת ומכתרת — פקידים המופקדים על משק הזקנה; פוליטיקאים הקובעים את סדרי העדיפויות החברתיים-כלכליים, שאליהם הוא מוכפף; עסקנים הצומחים על קרקע האשמה והבושה בשל היחס לזקנה; סוחרי ותעשייני הגיל השלישי, המשווקים את מרכולת החיים הטובים בכלובי הזהב של סוף החיים; משפטנים המגדירים גבולות של אחריות אפוטרופסית על אלה שעבר זמנם כאזרחים מן המניין; אנשי רפואת הגוף והנפש, המאבחנים את מחלות הזקנה ואת הזקנה כמחלה; עובדי רווחה הנדרשים לזקנה ו"לתלאותיה"; מחנכים שתחת הסיסמה "והדרת" מנחילים הדרה; גרונטולוגים שלמען הצדקת קיומם רואים בזקנה אבן סיזיפית; אנשי תקשורת ופרסומאים המעלים לפרנסתם מצגי תדמית של נחת בזקנה או לחלופין של חולשת דעת באה בימים.
כל המערך הכולא והמדכא הזה, כותב חזן, מייעד את "הזקנים" להיות ישות תודעתית נטולת פנים וחסרת מובחנות, שמעמדה התרבותי הוא של אובייקט סביל וכנוע, מרוקן מאנושיותו, מזיכרונותיו, מתקוותיו, מעצמיותו. ולמה כל זה קורה? כי הזקנים מביאים על הזולת, זה המתנכר, המאוים, המתגונן, את אימת המוות האורבת בהזדקנות.
בתחילת עידן הקורונה, כידוע, הושג שיא מפלצתי ביחסה של החברה לזקנים. חזן מפרט איך הללו הורדו בידי בני אדם אחרים למדרגה נמוכה ביותר של קיום, נודו והפכו לשעיר לעזאזל של האימה מהמחלה. שכן רופאים, סוציולוגים ופוליטיקאים בודדו אז באכזריות את הזקנים והרחיקו אותם ממגע עם משפחתם. זקנים נעזבו לנפשם, "נמחקו" ממש, תוך פגיעה בזכות האדם לכבוד ולשוויון, עד להפיכתם למתים-חיים מהלכים; מעין רוחות רפאים המפיצות על סביבתם ועל משפחתם, בחוסר אחריות, את נגיפי המחלה המסוכנת שאז חשבו שאין לה מזור. זקנים, הוא טוען, מתו אז לשווא: מתחושות בדידות קשות בגין אטימות ורשעות.
אך הספר בכל זאת משמח: כי מבעד לכל אלה פורס המחבר את עולם הזקנה כעולם פעיל מאוד שאין לראות בו מקשה אחת. יתר על כן, איכויות רבות בו כמו מזוקקות לעת זקנה, ונסוגות עד לשורשיהן, עד לפעימת החיים האותנטית, הראשונית והעזה שבהן; עד לשורש החיים עצמם. וכך יוצא שמכל שורה בספר עולה התרסה כנגד הסטיגמה שקושרים לזקנה, ומתפרצת מחאה נגד ההתייחסות הסטריאוטיפית אל האדם הזקן. הזקנה במהותה מצטיירת בספר לא כמצב אל-אנושי, מבוי סתום של מסלול החיים ותחתית שרשרת המזון שלו, ששומר נפשו ירחק ממנה - אלא למעשה כחיים פעילים, בריאים, עם רגשות אוטונומיים, עצמאיים ואישיים; כאלה שהניחוח החריף והמתגרה של החיים עדיין "מעיף אותם". •
