אף על פי כן, אלה ספרים שמיועדים לכולם. שני הספרים האחרונים מאת מיכל בן-נפתלי ("הסטודנט. חדר עבודה") ומאת שמעון אדף ("מספיק מציאות") ראו אור יחדיו במסגרת סדרת ספרים חדשה, עוד סדרת ספרים חדשה עם שם שלקוח ממטבע לשון משדה סמנטי שקשור לעולם הספרות, ושאמור להיטען במשמעות נוספת (סדרת "חוג קריאה" בהוצאת יצירה עברית בשיתוף עם ידיעות ספרים), סדרת ספרים חדשה שמכון מחקר לספרות עברית הוא אחד ממייסדיה.
המסגור הזה ייראה שולי ואולי לא ייראה כלל לאנשי הספר שמחפשים ספר חדש מאת שני פרופסורים מוערכים ועתירי הישגים, זוכי פרס ספיר לספרות, האחד הוגדר כ"שמעון הגאון" והשנייה כמי שכותבת באיפוק ובדיוק על מה שלא ניתן לתאר. ואמנם ההחלטה להתייחס אל שניהם כאל יסודות ספרותיים מתמידים ומזומנים, שמכון מחקר אקדמי מעורב בהוצאה לאור של הפרוזה שלהם, שניים שמתקיימים יחדיו על מדרגה אחת — מזמנת את ההבחנה בַּקִרבה האפשרית ביניהם מבחינת מיקומם האפשרי על גבי הרצף הספרותי העכשווי, שטף שכמו אין לו מוצא ואין לו ניקוז, רצף שבהיעדר שָׂדֶה.
שניהם כותבים-חושבים-ומפענחים יותר מאשר כותבים מסַפרים או מַראים, על שניהם נהוג לומר שקשה להבין את יצירותיהם עד תומן. האמת היא שמדובר בעשייה ספרותית שמגלמת חירות, שזורמת מחוץ למנגנונים, שמסתעפת מספר לספר ושמבססת אי-תלות בהשגת הזדהות, במאמץ להשגת טיעון או ברצון להתקרב. בשעה שהרבה זרמי יצירה בכתב סביבנו עוסקים בתנועה של התפתחות, מן האישי אל האוניברסלי, מן הקדמוני אל המוכָּר, מן העקבות של העולם אל העולם עצמו — הכותבים החושבים והמפענחים אינם התפתחותיים. הם שייכים לתנועה מסוג אחר, שבבסיסה הרחבת המשמעויות, הכרה בחזרתיות ובאידיאלים שמתרסקים, הכרה במגבלותיה של התשוקה, המצאה של ידע חדש, רגש חדש, הגדרה מחודשת של עצמי לנוכח מרחב משתנה, שולי או מרכזי. זוהי תנועת התנודדות שדומה לתנועת מטוטלת: לכאן וגם לשם, קרוב אליי והרחק ממני, ישנו ואיננו, חי ושאינו בין החיים, בריאה והכחדה.
עבור שניהם כל אירוע מיוצג חשוב רק מתוקף היכולת למקם אותו כחלק ממערך, ומתוך כך הופעת הנפש בשני הספרים קשורה לנוכחות שמקיפה את הממשי, את מה שמבקש להתפענח, את מה שאולי גם מבקש ריפוי. "נפש היא הדבר האומר לאדישות בְּזַעְט", כותב אדף בפרק האחרון של "מספיק מציאות" ויודע שאין דבר כזה "נפש ציבורית", כשהגיבור שלו מתמוטט במין דום לב בחדר המיון שאליו הגיע בערב שמחת תורה תשפ"ד. את הפרעות בדרום הוא רואה במבט מטושטש, וכמו כל פרט ביצירת אדף — והסיפור הזה הוא רק שֵׁם אחד בתוך שושלת שמות שאדף מציג ומשכתב לאורך עשורים, רק פיסה אחת בפאזל שאדף מלקט וחושף לאורך עשורים — גם הפרט הזה מועבר למצב של חביון, ומסמן את העתקת הפְּרָעוֹת ממקומן הידוע, את הסרת הקוד מן המושגים השחוקים: טבח, אימה, דם. כשמסתכלים על מציאות במבט מטושטש רואים את הטשטוש, את אי-ההוויה, את המופשטוּת.
"נפש היא הדבר האומר לחוקי הפיזיקה, בְּזַעְט", כותב אדף כאשר גיבור הספר שלו, ראם, חוזה אט-אט בסרטונים של זוועות הטבח ומשתגע מדאגה לבתו פועת. בעוד אחיו הדתי מצפת עובר להתגורר יחד איתו בדירתו נטולת המזוזות ברמת-גן, בין אזעקה לאזעקה. הגיבור הזה הוא זר תמידי שנמשך למיתוסים קדומים ולעלילות גבורה, אבל הרצף הסיפורי של אדף מוכיח שהמיתוסים הקדומים גלומים תמיד בשדה החברתי העכשווי, וגם ביסוד הפרטי של הפנימיות. ה'בְּזַעְט' הוא ה'נוּ שׁוֹיִן' של יהודי מרוקו. הוא אצבע בעין, הוא מה אכפת לי מרוב שאכפת לי, הוא עמדת ההכשרה אל נקמת המתבוננים, אלה ששבים ונולדים מתוך המבט.
הספר הזה הוא אולי התמודדות מרכזית ראשונה של אדף עם ייצוג חיי נישואים לאורך עשורים, שושנה וראם, אשת דאטה וחוקר אקלים, שני מקצועות שמתגלים כקשורים זה לזה, גם כי המכון המטאורולוגי מסתיר רישומים מימים של ערכים חריגים, וגם כי הטקסט תמיד יחשוף איך שקר במישור אחד הופך לאמת במישור אחר. ספרו של אדף הוא חקירת היש שבתוך היש, האלים והגורלִי בתוך הקיום החופשי לכאורה.
"הנפש הייתה פלונטר ללא שפה... החוץ המוחלט נמסרו כמתנת העולם ללא פרשנות מתווכת", כותבת בן-נפתלי בחיבור הממוארי והארספואטי "חדר עבודה", כשהגיבורה שלה מתארת את נסיעותיהם התכופות של הוריה בטיולים מאורגנים או עצמאיים מאז גילו את "חוץ לארץ". בן-נפתלי מציגה את המעגליות של דמות האב, שאינו חדל לטייל גם אם אשתו חולה ואינה מסוגלת לטיולים האלה, כי "חוץ לארץ" הוא עבורו מילוט, שחרור, הגעה למקום שבו כמו אין צורך בלשון או בתיווך, אין צורך בטקסט ובסוד. האב, שחיפש ללא שובע אחר יופי זר, הוא האב שאהב את אלתרמן ושכתב בעצמו כמה שירים, שאותם העתיק שוב ושוב וניקד, בתנועה מעגלית בין שֵׁם האב ובין ה"לֹא" של האב, וה"לֹא" של האב הוא התנגדות ליגון, לאבל, למוות.
בחיבורו "היזכרות, חזרה ועיבוד" הציג פרויד את חרב הפיפיות של התנועה המעגלית. כשאנחנו מגלים בפני מישהו את החזרה הכפייתית שלו, אנחנו לא מחדשים לו שום דבר, אלא רק מציגים לו נקודת תצפית כוללנית על המציאות. שני חלקי הספר מאת בן-נפתלי עוסקים במנוע של יצירה, בדרכים שונות. במרכז הסיפור "הסטודנט" אלמנה ערירית שנזכרת בתקופה שבה גדעון, סטודנט של בעלה, צעיר שנדמה לה תלוש, מקריית-מלאכי במקור, הוזמן לשהות בביתם. עמירה מבינה שלחיים יש יותר צורה מאשר תוכן, וזהו המחיר של חיים אסתטיים, וכמובן הדברים נכונים גם באשר לכתיבה, כי שאלות המציאוּת בשני הספרים הן גם שאלות של היכן ממוקמת המציאות.
אי-אפשר להבין את יצירותיהם של השניים עד תומן כי יצירתם איננה בורג שמסתובב כדי להשיג הידוק. במקרה של שניהם אין יעד כזה, "תום היצירה". המצע שמתוכו מייצרים מיכל בן-נפתלי ושמעון אדף את יצירותיהם בכתב הוא ישראליוּת מוכרת, חיה, רועדת, ממשית, שקשורה עם הלא-ידוע אבל תמיד מוכרת. גם הלשון שמגדירה את הישראליות שבמרכז הסיפורים של שניהם היא לשון שמבקשת משמעות, שמייצרת תנועה אל הבנה, עניין, פירוש.
זו איננה ספרות אופקית, שלעולם לא תשנה את רמת המודעות של הקורא שלה, ולא תשחרר אותו מכבלי ההתבוננות שלו, אלא רק תנחם, תחזק ותגן עליו. זו ספרות אנכית, שפועלת ליצירת משקל ועומק. זו הסיבה שהיא מיועדת לכולם.
"הסטודנט — חדר עבודה", מיכל בן נפתלי // "מספיק מציאות", שמעון אדף, יצירה עברית, ידיעות ספרים, 128 עמודים, 328 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.25
