העדויות שמביא עודד שלום מהמסיק בגדה המערבית, מטלטלות. הן מלמדות על פוגרומים יומיומיים שמתרחשים בשטח, בחסות צה"ל. מיליציות של נערים וחיילי מילואים, חמושים בנשק צה"לי, שורפים, כורתים, משמידים את אמצעי המחיה של תושבים מקומיים. השוטרים נעדרים או חוברים לפורעים; החיילים עומדים מהצד או משתתפים בחגיגה.
יש קוראים שיזדעזעו: זעזוע הוא הפתרון הקל, הנוח. מסתתרת מאחוריו ההנחה שמצד המשטרה והצבא יש כאן רשלנות או מחדל. ייתכן שזה היה נכון בתקופות קודמות: מפקדים וחיילים לא ידעו איך לטפל ביהודים שהתפרעו בשטח, איך למנוע מהם לפגוע באנשים ולחבל ברכוש ותוך כדי כך לשמור מכל משמר על ביטחונם; הם לא ידעו איך לגשר על הפער בין פקודות פתיחה באש שנועדו לערבים לבין פקודות שנועדו ליהודים. הפקודות הן עניין מורכב: בנערים ערבים שמיידים אבנים יש לירות; בנערים יהודים שמיידים אבנים אסור לירות. כל קצין שנוקט יוזמה בשטח, כל חייל, כל שוטר, עלול להסתבך: לא תמיד האבן זוכרת אם היד שזרקה אותה הייתה של יהודי או של ערבי, לא תמיד הנבוט זוכר אם הונף כנשק התקפה או כהגנה עצמית.
לזית יש תפקיד מיוחד במסורת הערבית: מעבר להיותו ענף כלכלי, הוא מסמל את החיבור לקרקע, לנוף, לארץ. אין כמעט משפחה פלסטינית שאין לה עץ אחד לפחות. מה שחשוב לערבים, חשוב ליהודים שבחרו לריב איתם. מי שפוגע בזיתים, אומר, אני השולט, אני הריבון. לכם אין כאן חלק ונחלה.
לכאורה, הגבעות הן אותן גבעות, הנוער אותו נוער, והפוגרומים אותם פוגרומים. אבל משהו בסיסי השתנה במהות, במשמעות. הפוגרומים הם עכשיו חלק מתוכנית של המדינה.
בינואר 2023 נפתח פרק חדש בשלטון ישראל בגדה. השליטה בחייהם, ברכושם, בעתידם של יהודים וערבים נמסרה לידיהם של שניים: בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. יריב לוין היה הנושא והנותן מטעם נתניהו. הוא העניק לסמוטריץ' את האוצר ולבן גביר את המשטרה, כוח שלא ניתן בשום ממשלה ישראלית לנציגים של סיעות קטנות, קיצוניות.
בנוסף, הוא העניק לסמוטריץ' תואר של שר (חצי) ביטחון ושליטה בכל הפעולות האזרחיות בגדה. הפרשנים מטעם נתניהו הסבירו שהיו אילוצים, שלוין נלחץ, שלא הייתה ברירה, אבל במבט לאחור נדמה שלוין קיבל בדיוק את מה שרצה: סמוטריץ' היה חוליית החוד שלו גם בהפיכה המשטרית, גם בשינוי המציאות בגדה. סמוטריץ' ולוין אחים.
סמוטריץ' אולי משיחי, אטום, שחצן ובור, אבל דבר אחד מבדיל אותו מכל השרים האחרים: יש לו תוכנית. הוא פירסם אותה ברבים ב-2017 ולא נסוג ממנה עד היום. התוכנית מציעה לערבים שלוש אפשרויות: שלילת זכויות, גירוש או חיסול. משמעותה המעשית בגדה היא תפיסת שטחים ויישובם בדרך שתמנע מהפלסטינים רצף טריטוריאלי ופיתוח כלכלי; הדיכוי, האנרכיה והאלימות בתמיכת השלטון יעודדו אותם להגר.
כאן נכנסים לתמונה הצעירים המכונים "נוער הגבעות". מרגע שסמוטריץ' קיבל את השליטה בגדה, מעמדם השתנה: הם אינם הילדים השובבים של המגזר, גם לא השוליים העברייניים שלו – הם כוח החוד לביצוע החזון של ממשלת ישראל בשטחים. הם העתיד.
הראשונים שהבינו את השינוי היו השוטרים: בן גביר עזר להם להבין. בצה"ל הלכו בעקבותיהם. קציני פיקוד המרכז עסוקים בלחימה בחוליות טרור פלסטיניות. שם המשימה העיקרית שלהם; שם תהילתם. מאבק בפשיעה לאומנית יהודית רק יסבך את המשך הקריירה שלהם, רק יעמת אותם עם פוליטיקאים מהימין.
יש מי שמקשר בין עליית הפשיעה הלאומנית למשקל הגדל והולך של דתיים, חניכי התנחלויות, בקצונה הבכירה בצה"ל ועכשיו גם בשב"כ. אני לא חושב שהכיפה היא הבעיה. עם כיפה או בלי כיפה, מפקדי הצבא חסרי אונים מול יהודים.
מפיקוד הצבא לשטח: קצינים וחיילים מבינים שגם אם אין החלטה מפורשת של הממשלה, הם חלק מתוכנית ממשלתית. המיליציה של נוער הגבעות פורעת חוק, אבל היא עובדת אצל אותה ממשלה. אולי ככה צריך להיות, אומרים החיילים לעצמם: נסתרות דרכי הממשלה.
לאחר טבח 7 באוקטובר נוסף האלמנט הרגשי: הרצון לנקום לא נשאר בעזה. באחד הטורים שלי סיפרתי את סיפורה של יחידה שעברה מעזה לגדה, וחייליה פשטו על אחד הכפרים. אליהם הצטרפו חיילי הגמ"ר – אזרחים, תושבי התנחלויות, שלובשים מדים, מחזיקים בנשק צה"לי ומקבלים שכר מצה"ל.
מה שקורה בגדה נמצא בתחתית סדר היום הישראלי. יש דברים חשובים יותר: החזרת החטופים; המשך המלחמה בחמאס; שמירת הפסקת האש; חידוש ההפיכה המשפטית; גיוס החרדים. אבל למה שקורה שם עשויות להיות השלכות גורליות משני צידי הקו הירוק.
לא מערכת הביטחון, לא בתי המשפט, לא האופוזיציה ולא ארגוני זכויות האדם יבלמו את המגמה בשטחים. כמו בעזה, לא נותר לנו אלא לסמוך על אבינו שבוושינגטון. טראמפ הטיל וטו על סעיף הסיפוח בתוכנית. רק הוא יודע מה הוא יכול למנוע עוד.
