אוהד קנולר מתחיל את היום שלו על מזרן יוגה. "נכון שלא רואים עליי?" הוא טופח קלילות על הפרונט וממהר להוסיף שמעולם לא שאף להיות חטוב ודקיק. הסיבה, כמו תמיד, נמצאת אצל האישה. במקרה שלו, אשתו השנייה – אריאלה גנין (34), שהביאה לחייו את בתם ניקי (שנה ועשרה חודשים). אחרי היוגה בשלישייה הוא מקפיד להביא אותה לגן.
"את אריאלה, מהנדסת תוכנה, הכרתי בתקופת הקורונה", הוא מספר. "כל העיר הייתה סגורה, מתחת לדירה שבה גרתי היה קפה סגור שבו התיישבנו על ארגזים ונוצרה שם מעין חבורה. היא הייתה חלק ממנה וככה התחברנו".
שמחת שבסיבוב השני אתה לא מתחתן עם שחקנית?
"לא בחרתי באריאלה בגלל שהיא לא שחקנית. במהלך השנים דווקא היו לי הרבה מערכות יחסים עם שחקניות, מעולם לא חשבתי שקשר בין שני שחקנים הוא בלתי אפשרי, אבל כן, באיזשהו מקום שמחתי. הרגשתי שהיא מביאה הביתה עולם אחר, יותר יציב משלי, ואנחנו לא נמצאים כל הזמן אחד בתוך השני. במהלך עבודתה בהייטק היא למדה יוגה כתחביב, ואחרי שחזרה למשרד מחופשת לידה בת חצי שנה היא הרגישה שבא לה להיות יותר אמא. אז היא פרשה, זמנית, ועכשיו היא לומדת לתעודת מורה ליוגה. עד שתתחיל ללמד היא בנתה לעצמה ערוץ יוטיוב יפה שאליו היא מעלה סרטונים".
מרוב אהבה לאשתך הסכמת להצטלם בתנוחת נמר?
"יש לי רקע ביוגה, מהעבר הרחוק, אבל אני מאוד-מאוד לא גמיש. אריאלה הסבירה לי שגמישות דורשת תרגול יומיומי, בניגוד לכוח, שמאפשר לך לחזור לעניינים אחרי הפסקה. בפעם הראשונה שלי על המזרן עם אשתי, היא הבינה שאני כשיר רק לסרטון למתחילים. אני מרגיש שהיוגה פותחת לי את הגוף, והכי כיף זה כשניקי מצטרפת אלינו. לא, הכי כיף זה כשניקי נדחפת בינינו ומפריעה".
תמיד יהיה יוסי
בגיל 49, חמוש בכובע מצחייה ("אריאלה מקפידה שגם ניקי וגם אני נחבוש כובע, בגלל השמש"), הוא לא מוטרד ממשבר גיל ה-50 שטרם הגיע. ועל אף שהגדיר את עצמו כחסר גמישות הוא מדלג בקלילות בין המשפחה לבין קריירה חובקת עולם.
עבור בני דורי הוא תמיד יהיה יוסי מ"יוסי וג'אגר", שצילם בגיל 25 וזיכה אותו בפרס טרייבקה. "דקה אחרי שסיימתי ללמוד משחק בניסן נתיב, בשלב שבו הייתי אומר 'כן' לכל הצעה, קיבלתי תפקיד מרכזי בסרט המשמעותי הזה. תוך כדי צילום ידעתי שהוא יהיה מצוין, אבל לא חשבתי במושגים של 'זה יהיה סרט נצחי', גם היום אני לא עוסק בזה".
אחרי שיצא מכותלי בית הספר הוא גם חידש את הקשר עם השחקנית נועה רבן ("בזמן הלימודים היינו זוג לחודש-חודשיים") וכשבנם הבכור, פטר, היה בן שנה וחצי, הוא הלך בעקבותיה לדימונה. "נועה קיבלה הצעה לנהל את התיאטרון שהוקם שם, והלכתי אחריה בהנאה. יותר מזה, מי שכיהן בתפקיד לפני נועה לא עקר לדימונה, זה לא היה חלק מהדיל, ואילו אני טענתי שלטובת התיאטרון עליה, עלינו, לחיות בדימונה ולהיות חלק מהמקום. כמו שכל השחקנים המרכזיים בתיאטרון הזה הם דימונאים".
מאיפה צץ השם פטר?
"לקראת סוף ההיריון, כשידענו שזה בן, נועה חיפשה שם עם מצלול לא ישראלי ואני חיפשתי משהו שיש לו משמעות בעברית. הייתי אז בצילומים של 'סרוגים', ועל השולחנות שלנו הונחו ברכונים עבור השחקנים הדתיים. דיפדפתי, ובין ברכת המזון למזמורים של יום שישי מצאתי את ברכת פדיון הבן, המכונה 'פטר רחם'. שאלתי מה זה, אף אחד לא ידע להגיד לי, אז חיפשתי ומצאתי שבעברית עתיקה פטר זה התפרצות. הבן הבכור פורץ את הרחם. זה הרגיש לי נכון לסיטואציה. פטר גדל בדימונה וכמה בקרים בשבוע עליתי על הרכבת של רבע לשמונה שבזכותה הגעתי, בעשר, לחזרות בתל-אביב".
כשפטר היה בן שנתיים הוריו נפרדו, "אחרי ארבע שנות זוגיות וארבע שנות נישואים. הייתה תחושה שזה הולך למקום לא טוב ושעדיף להיפרד לפני שהילד גדל למציאות פחות טובה מזו שאיחלנו לו".
פטר קנולר (17 וחצי) פרץ מזמן את מחסום הבן-של. כבר בגיל חמש הוא עלה לבמה של "סיפור על אהבה וחושך" בתפקיד עמוס עוז הצעיר, ומאז שיחק בסדרות רבות ("מלכות", "כפולים", "ילדי בית העץ"). "לא הופתעתי כשהוא בחר במשחק", מעיד האב הגאה, "פטר ממש גדל בתיאטרון. כתינוק הוא שיחק בחדר החזרות של אמא שלו וכשגדל לקחתי אותו להצגות בתל-אביב. ברור שהבחירה שלו שימחה אותי, אני אוהב את המקצוע שלי. הוא לומד במגמת תיאטרון בתלמה ילין ועובד כטבח במסעדת 'צ'אקולי' הספרדית. מגיל צעיר הוא היה 'פודי' שעקב אחרי דברים איכותיים. המטבח של המסעדה חשוף למבקרים, אז הממד השחקני שלו מקבל ביטוי גם בין הסירים. והוא מאוהב בתפקיד אחיה הגדול של ניקי. אמנם לא מחליף חיתולים, אבל משחק איתה הרבה".
מאחורי השם ניקי מסתתר סיפור שונה לחלוטין. "אבא שלי, שנפטר לפני חודש, נולד בשם ניקי. בגיל שמונה, כשעלה מצ'רנוביץ כניצול שואה, נתנו לו שם עברי, ניסן, אבל אני עוד זוכר את סבתא שלי מדברת אליו וקוראת לו 'ניקי'. הצעתי לאריאלה את שם הילדות של אבי והיא אהבה אותו. וניקי שלנו היא הכי ניקי, אני לא מסוגל לדמיין אותה עם שם אחר".
הוא מתנחם במחשבה שאביו הספיק להכיר את ניקי. "למרות שבשנותיו האחרונות הוא סבל מאלצהיימר, הרגשתי שהוא אוהב אותה. בכל ביקור אמרתי לו 'אתה ניקי הגדול וזאת ניקי הקטנה'. למרות שאיש לא יודע איך הוא שרד את שנת חייו הראשונה, הוא השאיר אחריו שלושה בנים ושבעה נכדים וזה נפלא. הוא היה ארכיטקט ועכשיו אני מנסה למצוא בית לארכיון שלו, לכל התוכניות שלא מימש. אולי למישהו מהקוראים תהיה הצעה".
איך זה לחזור לחיתולים בגיל 49?
"כיף. אמנם יש פחות שעות שינה, אבל כיף לי ללכת עם ניקי בעגלה. אני אוהב את זה שלפעמים פוגשים אותנו אנשים מופתעים ששואלים 'מה? היא שלך?' יש מצב שהיא גם מצעירה אותי. אני מכיר הרבה גברים בני גילי שהגיעו להישגים מקצועיים ובמקביל הגיעו למסקנה שיש דברים חשובים יותר מהקריירה. כשפטר נולד הוא הכניס שמחה גדולה מאוד לחיים, והיא ממשיכה ללכת איתי. השאלות הקיומיות והגורליות ירדו לגובה הקרקע ופתאום היה לי ברור נורא מה קודם למה. שמחתי להיווכח שניקי מחזירה אליי את חוויית ההשתטות שהייתה לי עם הבכור. אנחנו מבלים בשירים וריקודים. כבר אמרתי לסוכנת שלי שאני רוצה לעשות דברים לילדים".
שובר את השיניים
ברזומה העשיר והמגוון שלו זו תהיה התחלה חדשה. "פטר, בילדותו, לא ראה אותי בטלוויזיה מפני שהתכנים שעשיתי היו רק למבוגרים, ולכן הוא לא הבין למה אנשים ברחוב ביקשו להצטלם איתי. עכשיו אני רוצה שזה יהיה קצת אחרת. נכון לעכשיו ניקי עוד לא רואה טלוויזיה, בעיניי זה סוג של בייביסיטר שאנחנו לא זקוקים לו, אבל הייתי רוצה שבעתיד היא תראה תכנים שמותאמים לגילה".
ברשימת התכנים הזאת הוא לא מונה את דמות האב בסדרה "הדברים שהלכו לאיבוד" (כאן חינוכית) שזכתה לאחרונה בפרס צ'לסי. "היא נכתבה כסדרת ילדים על ילדה שאחותה נהרגה בפיגוע ובעקבות 7 באוקטובר הפכו אותה לילדה שאחותה נרצחת בנובה". וגם לא את "התנתקות" (בתפקיד סגנו של מפקד הפינוי) ובטח שלא את שתי הסדרות שמכניסות אותו עכשיו, פעמיים בשבוע, למסך של צופי yes: "רשת מרגלים" והעונה השנייה של "בלאדי מורי".
"רשת מרגלים", שהרחיקה אותו מהבית לצילומים בהונגריה ובמלטה, לא נושאת תווית של כחול-לבן. "אמנם היוצר שלה ישראלי, אמיר מן, אבל הסדרה הופקה לפרמונט העולמית עם שני במאים, בריטי והונגרי. אחרי הטבח באולימפיאדת מינכן גולדה הורתה למוסד לבצע חיסולים ממוקדים בכל מי שהיה אחראי לו, ואני משחק את אחד מאנשי המוסד. הדמויות בסדרה מבוססות על אנשים אמיתיים, אבל לא אחד לאחד, מפני שמדובר באנשים שלא נחשפו מעולם. התפקיד של לודוויג, שמשפחתו נהרגה בשואה וזה מה שהוביל אותו למשימות של חיסול נאצים, דרש ממני לדבר בצרפתית שאין לי, אז הצמידו לי קואוצ'ר. התאמנתי הרבה על כל משפט".
יש לך אוזן טובה לשפות?
"במהלך השנים שיחקתי בהרבה שפות. ב'עץ הדומים תפוס', ההמשך של 'הקיץ של אביה', דיברתי עם גילה אלמגור בפולנית. אחר כך שיחקתי גם ברוסית, ספרדית והונגרית. אני לא יודע אם יש לי אוזן טובה, אבל אני עקשן. כשזה לא הולך בקלות אני שובר את השיניים".
ב"בלאדי מורי", הישראלית עד כאב, הוא מגיע עם רעייתו (עדי גילת) אל רותם סלע, בתפקידה כרופאה שמטפלת בהיריון בסיכון גבוה. השאלה איזו מבין שתי הסדרות מזכה אותו ביותר תגובות גורמת לו להעלות על פניו הבעה מיוסרת של ילד שנדרש לבחור בין אמא לאבא. את הקושי בבחירה הוא תולה במסקנה שהתגבשה בו לאחרונה. "לדעתי, לא כל הישראלים רואים סדרות בזמן אמת, יש כאלה שמגלים אותן באיחור רב. ברגע זה אני מרגיש שהרחוב מזהה אותי יותר עם 'בלאדי מורי', אבל אני בטוח ש'רשת מרגלים' תגיע לכל העולם".
אם וכאשר, זו לא תהיה טבילת האש שלו בנטפליקס. "לפני עשר שנים הייתי אחד מהיוצרים של 'כבודו', הסדרה הכי מצליחה בעולם מבחינת רמיקס. עשו אותה בארצות-הברית, כמובן, וגם ברוסיה ובגרמניה, הודו, צרפת ודרום-קוריאה. לא סופי. זה מצחיק, היום אני מרוויח מהתמלוגים יותר ממה שהרווחתי על חלקי בפיתוח שלה".
איך אתה מסביר את זה?
"כשכתבנו אותה אפילו לא חשבנו על אדפטציות ברחבי הגלובוס מפני שלפני עשר שנים סדרות ישראליות עוד לא נמכרו לחו"ל. רק ידענו שאנחנו יוצרים עלילה שמתרחשת בבאר-שבע, אבל יכולה להתקיים בכל מקום בעולם. זה סיפור על אבא, שופט, שלוקח את בנו לתחנת המשטרה במטרה להסגיר אותו אחרי שביצע תאונת פגע וברח. בעודם בתחנה, האבא רואה בטלוויזיה מבזק חדשות ומגלה שהנפגע בתאונה הוא בנו של ראש משפחת הפשע של הדרום. האבא עושה פרסה, חוזר הביתה ומתחיל להתמודד עם הדילמה הכי קשה – טובת בנו מול רדיפת הצדק. גם 'עץ הדומים תפוס' טייל בכל העולם, שלא לדבר על 'סרוגים'. כשהגעתי להוליווד, והיהודים חזקים בהוליווד, קיבלתי בוסט לאגו".
כשחקן-יוצר, אתה מרגיש עכשיו בחרם על ישראל?
"אני יודע שהוא קיים, אבל עוד לא חוויתי אותו באופן אישי. לדעתי, צריך להפריד בין גופי השידור הזרים, שלפעמים מתגלים כבעלי גישה שלילית לישראל, לבין דרישת הקהל. הסיפורים הישראליים שאנחנו יכולים לספר הם מדהימים ומרתקים ויהיה להם קהל, אם ייתנו להם במה. את המצב הנוכחי אני רואה כעצירה זמנית. הישראלים אלופים בסטורי-טלינג".
גם בבחירות הבאות תצביע לביבי?
"אולי. מאז שאני זוכר את עצמי העמדות שלי היו יותר ימניות מאלה של רוב חבריי. אחרי 7 באוקטובר גם השמאלנים שבהם הפכו ליותר ימנים וציונים ויהודים, כך שהתנועה שלי ימינה פחות חריפה מהמהפך שלהם. אני לא אומר שביבי לא אחראי ל-7 באוקטובר, בוודאי שהוא אחראי, הוא היה אז ראש הממשלה, אבל בפוליטיקה אתה מסתכל על מי שמסביב ובוחר באופציה הטובה ביותר".
אם יציעו לך לשחק את אלי שרעבי?
"אין לי לוק של חטוף", הוא שוב טופח קלות על הפרונט, "אבל אם יציעו לי – באהבה ובגאווה. הדעות הפוליטיות שלי מעולם לא עמדו ביני לבין המשחק. אין לי התנגדות לעבוד עם שמאלנים, עובדה ששיחקתי ב'הנערים'. ואלי שרעבי עולה על כל דמיון. מעבר לאומץ, לאהבת המולדת ולערבות ההדדית, הוא סמל של תאווה לחיים".
