פוסט-טראומה מנהיגותית / המומחים (האמיתיים, לא אלה לענייני הכל מהטלוויזיה) מסבירים שפוסט-טראומה עלולה להתפרץ דווקא כשהתותחים משתתקים. המעבר החד מחירום לשגרה, תחושת הריק, הזיכרון שמתחיל לעבור עיבוד, איזה רעש שמפציע לפתע ביומיום ומחזיר אותם לשם - כולם חלק מפצצת הזמן המתקתקת.
הימים שאחרי הפסקת האש, שברירית ככל שתהיה, הם הרגע שבו מתפרצת גם פוסט-טראומה מנהיגותית: ההבנה הכואבת בקרב רבים ורבות, שבאמת האמינו שהדברים יכולים ואף חייבים להשתנות אחרי אירועים כה מכוננים, שמחסני החזון הפוליטי ריקים לגמרי מאבות המזון הבסיסיים ביותר: סיפור חלופי, רעיון חדש, להט סוחף, והיכולת להטיח אמיתות נוקבות ולשלם את המחיר.
במובן הזה, מן הסתם, מצבו של המחנה המתנגד לשלטון הנוכחי חמור הרבה יותר. לתומכי השלטון יש לפחות זהות מגובשת, המבוססת על כמה עקרונות יסוד מדיניים (ריסוק הזהות הלאומית הפלסטינית), חברתיים (הנצחת האפליה בגיוס) ומשטריים (יותר יהודית, פחות דמוקרטית) וכמובן הכרה (נלהבת או כפויה, זה לא משנה) במעמדו הנצחי של הראש. בסוף, אחרי כל איומי הסרק, הצהרות הרהב והספינים הדלוחים שאפשר למכור לכתבים שנתקעו בלי אייטם למהדורה, כולם חוזרים לאותו בית חם ומוכר.
לעומת זאת, כפי שהבהירה ההצעה המבישה של חברי הכנסת יאיר לפיד ואביגדור ליברמן להתנות את זכות ההצבעה בבחירות בשירות צבאי או לאומי (יש להזכיר: בישראל, אפילו רוצחים ואנסים עדיין זכאים להצביע), האופוזיציה היא כמה טיפות רוק שמורחים על האצבע כדי לבדוק את כיוון הרוח. כשאותו אדם שצעק "ישראל תהיה דמוקרטיה ליברלית או שלא תהיה" (לפיד) מציע חוק שאינו ליברלי ובוודאי שאינו דמוקרטי, אפשר להבין עד כמה המחנה כולו, שעטנז כמעט מקרי בין תומכי אפרטהייד לשמאלנים שיוצאים מגדרם כדי להכחיש את שמאלנותם, לא רק שאינו מגובש: הוא פשוט לא באמת מחנה.
מה הסיפור שלכם / הסיבה לתופעה הנ"ל אינה, כפי שנוטים תומכי השלטון לטעון, שהדבק המכונה "רק לא ביבי" אינו חזק דיו. זה אולי הסימפטום, אבל הוא טומן בחובו טרגדיה עמוקה יותר: בכל השנים שבהן ממשלות נתניהו הלכו והסתאבו לכדי מבצר שמקדש את שלושת הכ"פים (כוח, כבוד וכסף), לא קמה מנגד ולו דמות פוליטית אחת שמסוגלת לנסח באופן בהיר (ובהיר אין פירושו נאיבי ואפילו לא בהכרח אופטימי) חלופה משכנעת לסיפור שמציע הצד השני, ורק צובר תאוצה ככל שהדמוגרפיה נותנת את אותותיה. אף אחד מהם לא יודע לומר, בשפה שאינה תוצר מדכדך של "יועצים אסטרטגיים", כיצד ניתן לבסס מדינה מזרח-תיכונית רב-תרבותית שהיא גם שוחרת חירות וקדמה, גם מכבדת את כל השבטים שמאכלסים אותה וגם שוכנת בגבולות בטוחים. איש מהם לא יודע להסביר איך צריכה להיראות דמוקרטיה בעידן היפר-טכנולוגי, שמכווץ תהליכים של מאות שנים לשורת קוד. אף אחד מהם לא מסוגל להגיד לציבור, שהעולם הישן מת ואיתו גם הבטחות שהפכו לחלב מקולקל.
את זה אין בתפריט. מה כן יש? בני גנץ, שהפך מבדיחה לאב-טיפוס מנהיגותי מדכא יותר מלהיטים של עופר לוי. יאיר לפיד יורה לכל הכיוונים ומצליח לפגוע בעיקר בעצמו. אביגדור ליברמן דופק על החזה כדי להוכיח שמימינו שוכן קיר וגם אותו הוא מתכוון להפיל. נפתלי בנט חולם להיות ראש ממשלת ההייטק והסיפוח, בתקווה שאף אחד לא ישים לב שהסתירה הזאת כבר התפוצצה בפרצוף פעם אחת. אפילו גדי איזנקוט לא החליט אם הוא רוצה להיות בעל החנות או סחורה במדף המבצעים. והמשותף לכולם, מלבד שלילת המפלגות הערביות, הוא שהצבעה להם, בניגוד לגוש השני, היא הימור: הסיכוי שלהם ביחד להקים ממשלה מתפקדת ללא המפלגות הערביות אינו מזהיר (כרגע), ויותר סביר שזה ייגמר כמו בפעמים קודמות, כלומר פח מלא בהתחייבויות (לא לשבת עם נתניהו, לא להקים ממשלה בקולות/הימנעות הערבים), מה שיערער עוד יותר את האמון ב"מחנה".
ההנהגה חלולה 2025 / ערב יום השנה ה-30 לרצח יצחק רבין ז"ל קשה שלא להיזכר בנאום שנשא דויד גרוסמן בכיכר ב-2006, בטקס המסורתי (כשהוא עוד היה מסורתי) לזכרו של ראש הממשלה. גם הימים ההם היו פוסט-מלחמה, ובראש המדינה עמד אחד שדווקא אינו עונה לשם בנימין נתניהו. אבל המילים שאמר הסופר על "הנהגה חלולה" אינן מוגבלות למי שיושבים עכשיו בשולחן הממשלה ובספסלי הקואליציה.
"הביטו באלה שמנהיגים אותנו", אמר אז גרוסמן, "לא בכולם כמובן, אבל ברבים מדי מתוכם. ראו את דרך פעולתם המבוהלת, החשדנית, המיוזעת. את ההתנהלות שלהם, הפרקליטית והנכלולית. הרי מגוחך אפילו לקוות שמהם תצא תורה, שמהם יגיח פתאום איזשהו חזון, או אפילו סתם רעיון מקורי, יצירתי באמת, נועז, בעל מעוף".
אגב, באותו נאום דיבר הסופר על "הבעיטה הגסה שספגה הדמוקרטיה, עם מינויו של אביגדור ליברמן לשר בכיר בתמיכת מפלגת העבודה. עם מינויו של הפירומן המועד הזה למנהל מכבי האש של המדינה".
איך הזמן רץ כשמתאבדים.
ובינתיים, במשפט נתניהו / מצחיק, נשמע כאילו שיש דבר כזה.
בשלוש מילים / הפסקת חצי אש.
משפט בשבוע: "זאת לא הפגנה אלא עצרת תפילה" ( השר שלמה קרעי על הפגנת החרדים נגד הגיוס. בטח. גם "נמות ולא נתגייס" היא לא הצהרה מתריסה אלא פיוט מסורתי)
דרכי נועם / הקול הנהדר של נועם ענבר כבר שימש אותו למחאה נוקבת וסאטירה צולפת (להקת הבילויים) וגם מוזיקת כליזמרים מודרנית )אוי דיוויז'ן(, אולם לשיאו הוא מגיע באלבום הסולו החדש, "איה רוחי", שבו הוא חובר לקולות אחרים כדי לברוא נווה מדבר יוצא דופן באמצע כל הרעש. בעוד שבוע בדיוק יש גם הופעת בכורה במוזיאון ת"א. מומלץ לבעלי לב.
