1. הפגנה וקאץ' בה
שלוש פעמים בהיסטוריה של ישראל יצאו החרדים להפגנת ענק של כלל הפלגים: הראשונה הייתה ב־1999 מול בית המשפט העליון וכונתה "הפגנת החצי מיליון". 15 שנים לאחר מכן, עם הריבוי הטבעי, המיתוג של ההפגנה נגד חוק הגיוס ב־2014 היה "עצרת המיליון". עוד כעשור חלף והדמוגרפיה אמרה את דברה, למרות הבלבול. אם ההפגנה הראשונה הייתה נגד בג"ץ, והשנייה הייתה נגד ממשלת האחים בנט ולפיד, הפגנת החרדים אתמול הייתה נגד עצמם.
הסיבה שאין חוק גיוס היא לא בג"ץ (שאמנם פסל את החוק אבל מעשית האריך אותו), אלא מחדלם של הח"כים החרדים שלא הצליחו לחוקק אותו מתחילת הקדנציה. בפעמים הקודמות שהוציאו את ההמונים לרחובות הם היו בעמדת מיעוט שנחוש להראות את כוחו. הפעם, כשהם נתפסים כחלק מהשלטון, תמונות האוויר שממחישות את גודל ההמון לא משרתות את הדרישה לפטור מגיוס. להפך. מראה חרדים רבים כל כך, בלי עין הרע, הופך את ההסדר שפטר אותם שנים לעוד פחות נסבל.
נוסח הטיוטה שהדליף השבוע יו"ר ועדת החוץ והביטחון לא הרגיע את החרדים. לכאורה, זה חוק חלומי מבחינתם. ביסמוט מרחיב מאוד את הגדרת השירות - כולל שירות אזרחי, בלי יעד גיוס של לוחמים ‑ וגם מרחיב מאוד את ההגדרה מיהו חרדי, באופן שיקל עליהם לעמוד ביעדי הגיוס המדוללים ממילא. ולא פחות חשוב מבחינתם, בהשוואה לנוסח של אדלשטיין, ביסמוט מפרק את מנגנון האכיפה: תלמידי הישיבות שיקבלו פטור לא יחויבו בבדיקות נוכחות ביומטריות, והסנקציות שחלות כבר היום - על המעונות ועל תקציב הישיבות - מבוטלות מיידית וייכנסו לתוקף, בהדרגתיות, רק בעוד שנה או שנתיים. כלומר, מספיק זמן כדי לכדרר לממשלה הבאה.
אבל הפוליטיקאים החרדים מספיק מיומנים כדי להבין שלא במקרה הטיוטה דלפה ולא הוצגה להם על השולחן: למרות לחצים כבירים היא לא עברה את רף המינימום של הייעוץ המשפטי בוועדה. בקואליציה יש מי שמחזיק בדל תקווה להשתחל בחרך שבין היועצת המשפטית מירי פרנקל שור, שסירבה להכשיר את מתווה ביסמוט, לבין היועצת המשפטית של הכנסת עו"ד שגית אפק, שלהתרשמותם יותר פתוחה אליו. פוליטיקאים מכמה סיעות, שמכירים את השתיים היטב, משוכנעים שזו תקוות שווא. יהיה כאן גיבוי מלא.
אגב, הנוסח גם לא ממש עובר את מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. הח"כים החסידים לא יוכלו להצביע בעד חוק שאמנם משיג להם עוד גלגול של הבלוף, אבל כרוך בהסכמה עקרונית, גם אם תיאורטית, ליעדי גיוס וסנקציות עתידיות. חלקם עשויים להתנגד אקטיבית, אחרים יסתפקו בלהימנע. דגל התורה הליטאית עוד לא קיבלה החלטה, וש"ס, שעדיין מקווה לחזור לממשלה, תוכל לפי ההערכות להצביע בעד.
המשמעות ‑ בתרגום לאצבעות במליאה ‑ היא שגם אם יוחלט לחוקק בניגוד לעמדת הייעוץ המשפטי, תוך לקיחת הסיכון שבג"ץ יפסול את החוק בצו ביניים מיידי גם בלי חודשים של פלפולים, ספק אם יש לחוק רוב. בליכוד יש אגף אידיאולגי מצומצם אבל עיקש. בולטים בו דן אילוז ואדלשטיין, אבל הם אינם היחידים. במפלגת הציונות הדתית מי שהוביל עד עכשיו קו דומה הוא אופיר סופר, אבל בימים האחרונים נרשמה הקשחה גם בקו של סמוטריץ'. אולי בגלל שנת הבחירות הבעל"ט.
2. דילמת איזנקוט
עם חזרת החטופים החיים חזרו גם כמה מנדטים יקרים לעמודת הליכוד בסקרים. אלקטורלית, לא היו ימים טובים כאלה לנתניהו מאז ערב המלחמה. גם לא אחרי התקיפה באיראן. מבחינתו תיקו יספיק. הוא לא צריך לנצח בבחירות אלא לוודא שאף אחד אחר לא ניצח. ובסקרים, כרגע, לאף אחד אין 61.
חלק מראשי גוש רל"ב כבר הכריזו שלא יסכימו שוב לקואליציה שנשענת על רע"מ, אבל נוכח ההתפתחות הזאת, בימים האחרונים דנים שם באפשרות ביניים: תיאורטית, אם המפלגות הערביות יימנעו או פשוט לא יגיעו למליאה, הם יוכלו לנסות להשביע ממשלת מיעוט בכנסת. זה לא הסדר שנועד להאריך ימים אלא רק להחליף את מי שיושב בלשכת ראש הממשלה לתקופת המעבר, בדרך לעוד בחירות. בפרק הזמן הזה הם מן הסתם ינסו להקים ועדת חקירה ממלכתית או לצרף עוד מפלגה כדי למנוע את הגלישה החוזרת אל הקלפיות. כמה מראשי המפלגות רואים בכך מוצא הכרחי, אבל מודעים לחיסרון המובנה: גם אם הח"כים הערבים פשוט לא יופיעו במליאה, בנט וחבריו יואשמו שוב בשת"פ איתם, מה שממילא יתדלק את הקמפיין של נתניהו בסיבוב הבא.
כדי לחסוך תרחיש כזה, ולשבור את התיקו בסקרים, מפעיל בנט לחצים כבירים על איזנקוט. למרות שגם הסקרים בינתיים לא מראים שהשלם מביא יותר מסך חלקיו (אבל גם לא פחות), בנט משוכנע שמפלגה שתעקוף באופן משמעותי את הליכוד בסקרים תקרין החוצה: גם לטראמפ, גם לשומרי הסף השונים שנמצאים תחת לחץ, וגם לציבור, שיתחיל לנוע מגוש לגוש.
מעבר לתזה הזאת, האינטרס שלו ברור: חבירה של איזנקוט אליו תעניק לו הכרעה סופית כמנהיג גוש רל"ב ומועמד לראשות ממשלה, ראש בראש עם נתניהו. איזנקוט גרס אחרת: לשיטתו, איחוד מוקדם ישחוק את ההתלהבות הראשונית וייתן לליכוד זמן רב יותר לטווח אותם. יו"ר "ישר!" חשש משחיקה של האיחוד, ונשחק בעצמו. כשיצא לדרך לפני חודשיים היו לו 12 מנדטים בסקרים, היום הוא על שבעה אצל אותם סוקרים. באחד מהם רשם אפילו ארבעה מנדטים, עמוק בתוך אזור הסכנה שהוא עצמו הגדיר: כל מפלגה של 4־5 מנדטים תיאלץ לפרוש מהמרוץ. זו לא הפעם הראשונה שאיזנקוט מציף רף שמתנגש בו: כך היה גם כשאמר בליל הקמת המחנה הממלכתי שהמינימום לראשות ממשלה הוא 12 מנדטים. בדיוק המספר שקיבלו בקלפי.
ובכל זאת הוא עדיין מחוזר, גם על ידי בנט וגם על ידי לפיד. יו"ר יש עתיד רמז בעבר שאם יצטרך, הוא ייתן לאיזנקוט את המקום הראשון. אבל ספק אם ההצעה בתוקף. בסקרים האחרונים לפיד התחזק, ועמודת המנדטים שלו גבוהה כרגע משל איזנקוט. גם המחיר אצל בנט כנראה פחות אטרקטיבי מלפני חודשיים. בסוף הם יתחברו, כנראה לבלוק של יותר ממפלגה אחת. השאלה המעניינת היא מי יתחבר קודם עם מי, ובאיזה סדר.
איזנקוט מבהיר בכל הזדמנות שהשיקול המכריע יהיה היכולת לנצח בבחירות. אפשר להאמין לו. הביוגרפיה שלו רצופה ויתורים אישיים - גם על הרמטכ"לות, לבני גנץ, גם על מיקומים בפוליטיקה - שוב לגנץ, ולסער. אז למה בכל זאת הוא מחכה? כנראה כי עוד לא ויתר על האפשרות להיות מספר 1 בעצמו. בסביבתו חושבים שדווקא הוא, אם יסומן כמנהיג הגוש, יוכל להביא מצביעים מאזורים שאחרים יתקשו. הביוגרפיה האישית שלו - גולנצ'יק, רמטכ"ל, פריפריה ‑ כוללת גם סעיפים שהוא נמנע מלנופף בהם: בן ליוצאי מרוקו ואב שכול מהמערכה האחרונה. בסקרים שבודקים סנטימנטים הוא אהוב ומעורר פחות התנגדות גם בקרב תומכי הממשלה. בינתיים זה לא מתורגם למנדטים.
3. תחנה (לא) סופית
בזמן שמדברים על גיוס חרדים, פגשתי השבוע עוד חייל כזה, עם פאות ארוכות ומדים מבהיקים מהבקו"ם, בלוקיישן מפתיע: קורס הכתבים החדש של גלי צה"ל. ישבה שם חבורת טירונים בשבוע השני שלהם, ופה כמובן מגיע הגילוי הנאות: לפני 15 שנה ישבתי בערך על אותם ספסלים.
כשאני הייתי חייל זה היה בתחנה ביפו. עכשיו הקורס בירושלים. שינוי טכני לכאורה, אבל היה מעניין לשים לב להבדל המהותי. אם בתחילת העשור הקודם היה רוב מובהק לתל־אביב והפריפריה שלה (גבעתיים ורמת־גן), השנה הקבוצה הגדולה ביותר היא של ירושלמים. הנציגות של תל־אביב וגוש דן דלה מאוד, ויש פיזור ישראלי מרשים. כמעט בכל שנה אני פוגש לשיחה את המתגייסים החדשים. פאות ארוכות הן כבר לא תקדים. גם לא שטף הבנות הדתיות שמשתלבות בשלל התפקידים שם. ועוד מיעוטים שלא תמיד קיבלו ייצוג: יוצאי אתיופיה, ערי הפריפריה, וגם בתי ספר פחות מקומבנים.
כמה דקות אחרי שיצאתי מהשיחה עם פרחי העיתונות קיבלתי את הפושים על ההחלטה לסגור את גלצ. זו לא תהיה הפעם הראשונה שמכריזים על סוף שידורי התחנה הצבאית. הפעם זה בכל זאת נראה רציני יותר. גם אם גלי צה"ל עושה מאמץ אדיר לגוון את עצמה ואת הרכבה האנושי, באמצעות מפקדיה בשנים האחרונות שהבינו את החשיבות, נשארת הבעיה העקרונית שכולם מודעים לה: צבא לא צריך להפעיל תחנת רדיו. איש לא היה מקים היום את גלי צה"ל. השאלה היא אם סגירה היא הפתרון.
תקציב התחנה כבר לא נשען על משרד הביטחון אלא מבוסס בכמעט 90 אחוז על חסויות. היא גם מואזנת, בזכות שידורי האקטואליה שסוחבים על גבם פרויקטים חברתיים ותרבותיים שרק תחנה מהסוג הזה יכולה להפיק. בוועדה שהמליצה על הסגירה לא היו נציגים לצה"ל, אבל חבריה יודעים שהצבא עצמו דווקא לא רוצה לאבד את הנכס.
האחרון שעמד בראש ועדה שדנה בעתיד גלצ הוא הרמטכ"ל הנוכחי אייל זמיר. המלצתו אך לפני שנתיים, אז בכובעו כמנכ"ל משרד הביטחון, הייתה לא לסגור את התחנה אלא לשנות את תמהיל הרצועות בתוכה לטובת שידורים צבאיים, והפחתה של מעורבות לובשי המדים בתכנים אקטואליים. התהליך הזה, כך נכתב בדוח שהוגש לשר הביטחון ישראל כ"ץ, דווקא התקדם מאוד לאחרונה.
בעיניי, אגב, בעיה חמורה לא פחות של גלצ היא לא רק העיסוק של לובשי מדים בפוליטיקה, אלא הפתח התמידי של פוליטיקאים להשפיע על גוף תקשורת בהתאם לצורכיהם. לא במקרה רבים משרי הביטחון שקלו או איימו לסגור אבל הרדיו המשיך לשדר. זו עסקה לא מדוברת שבה השר מחזיק איום תמידי פתוח על ראש התחנה, באופן שמשרת אותו אבל פוגע באינטרס הציבורי.
החלופה השנייה שהוצעה היא סגירה של כל שידורי האקטואליה בתחנה, והסתמכות על מערכת החדשות של תאגיד השידור (גם אותו רצו בממשלה לסגור, לא?), שרק תגדיל את המונופול על שידורי רדיו ארציים. לכן, אולי בכל זאת נדרשת חשיבה אחרת, כדי להימנע מסגירה של כלי תקשורת פעיל ומצליח באופן שנתפס כעוד צעד שפוגע בתקשורת החופשית בימים רגישים. אפשר למשל לשקול לשלב זכיין פרטי (או רוטציה מהרדיו האזורי על כל גווניו) שיאפשר שידור, תחת רגולציה, ובלי השפעה של שר ביטחון באשר הוא, של רצועות אקטואליה בתדר הארצי של התחנה הצבאית. גלצ ככלי תקשורת ישראלי תמשיך לפעול במתכונת אחרת, שמבוססת על אזרחים, והחיילים כבר לא יעסקו בפוליטיקה אבל כן בתרבות ישראלית, במחלקת התעודה, במוזיקה, ובמה שמעניין את בני גילם שבחזית. אבל עוד לא מאוחר למצוא תהליך מדורג שבו מ"מה שקורה עכשיו" אפשר להפוך שוב ל"בית של החיילים".
