רצף הראיונות עם שורדי השבי מפגיש את הציבור כמעט יום אחר יום עם מודל גבורה חדש, שלא היה כמותו במדינה: אנשים צעירים, מי יותר ומי פחות, שנקלעו לסיטואציה שבה נאלצו להתמודד במשך שנתיים עם הסיוט הגדול ביותר שניתן לדמיין, תוך הפגנת תושייה ותעצומות נפש חריגות. נדמה שמלבד הצורך של חלקם בתרומות לשיקום חייהם וחיי משפחתם, הרצון לשתף את הציבור יחסית מהר נובע גם מסיבה אחרת: כמיהה לבסס בצורה מוחשית את חזרתם, לתת תוקף למציאות שעד לאחרונה נראתה דמיונית במנהרות.
אולם לראיונות עם השורדים (בר קופרשטיין "בזמן אמת", יוסף חיים אוחנה בחדשות 12, מקסים הרקין אמש ב"עובדה" ושגב כלפון בעיתון זה) יש משמעות נוספת בעיתוי הספציפי, שבו נדון "חוק הגיוס" (שאינו מגייס וספק אם יהיה חוק) ובזמן שמאות אלפי חרדים יצאו להפגין נגד "רדיפת לומדי התורה", כלומר מעצר עריקים חרדים. השימוש ברטוריקה ובסמלים שנלקחו מהמאבק למען החטופים (שבמהלכו לא התקיימה עצרת חרדית כזאת), רק הגביר את הדיסוננס: מצד אחד מגזר שמבהיר כי לא יסכים לפשרה הוגנת בנושא רגיש; ומאידך אנשים שהופקרו וניזונו מרבע פיתה ליום, אך בגדול אין להם ציפיות (וכל שכן דרישות) מאף אחד.
בהקשר הזה, התמונה הוויראלית, שהראתה המוני חרדים במדרגות הנעות ובמסוע המקביל המוני לובשי מדים, היא לא הסמל הוויזואלי היחיד של היום: גם הראיון של ספי עובדיה עם הרקין, שהצליח להיפטר ברגע האחרון מהסממנים שיסגירו את היותו קצין בצה"ל כדי שהמחבלים לא יתעללו בו עוד יותר בשבי, חידד את מקומם המרכזי של החטופים בעיצוב זהותו המעודכנת של המיינסטרים הישראלי, לעומת החומה החרדית. המראה של הרקין חוזר למדים כדי לנאום בטקס מצטיינים, כשברור לכל שזכותו המלאה לשקוע במרתון ריאליטי-טראש אם זה רצונו, מותח את הקו המתבקש בין מעמד שורדי השבי למעמד המשרתים.
מאחר שהכל כה טרי וראשוני, וממילא רק חלק מהשורדים שיתפו את הישראלים והישראליות במה שעבר עליהם ומה דעתם על כל מה שקרה לפני ואחרי, יהיה מעניין לבחון את התגובות לראיון מסוג אחר, כזה שיאתגר את קווי המתאר הנ"ל: כלפי המדינה, הממשלה, הצבא וגם אפקט ההפגנות, שכרגע די זוכות לקונצנזוס חיובי. ובעיקר יש לקוות, שכל אחד מהשורדים מבין שלהיות בן חורין פירושו גם הזכות להכריע אם נוח להם בסטטוס של משפיעני הזהות הלאומית החדשה, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. להם, בניגוד להרבה גורמים אחרים, מותר בהחלט לחזור ל-6 באוקטובר.
בקטנה
פעם, כשעוד הייתה איזושהי אשליה שכתבות כאלה מסוגלות להשפיע, ניתן היה לומר שאסור להחמיץ את סיפורי האימים שחשפה עדנה חלבני, שליוותה את ראש הממשלה ורעייתו בעשרות ביקורים בחו"ל, אמש ב"המקור" של רשת. ובאותם זמנים עתיקים, ניתן היה להרהר שמא המפגש עם היקף ועומק הטירוף ("רכילות" אלק), יביא להרהור בשאלה איך הגענו עד הלום. אבל אז היה אז. היום, אחרי שגם 7 באוקטובר לא יצר מיאוס טוטאלי, זה היום. לא בטוח שכדאי לחכות למחר.
