הפועל ת"א היא פרויקט שעלה הרבה כסף, אבל אני לא בטוח שאפילו האנשים שנמצאים במערכת צפו שזה יעבוד כל כך טוב, כל כך מהר. זה לא רק המאזן, 2:6, שיכול היה גם להיות טוב יותר. זו העובדה שלקבוצה חדשה כמעט לגמרי (מתוך החמישייה רק איש וויינרייט היה פה בשנה שעברה) יש כבר שיטה ברורה, היררכיה, קור רוח ובגרות, שמגיעים לרוב רק בחצי השני של העונה. וכך, בזמן שחלק מיריבותיה עדיין חיפשו זהות, הפועל כבר השיגה כמות נאה של ניצחונות, שיעזרו לקרב אותה ליעד: לסיים בין שש הראשונות ולהבטיח עונה נוספת ביורוליג (או להגיע למקומות 7-10 ולקוות לעלות לרבע הגמר מהפליי-אין, שזו אופציה מסוכנת יותר, כמובן).
הפועל הוכיחה במהלך שבעת המשחקים הראשונים במפעל שהיא קבוצת התקפה מצוינת. העובדה שהיא משחקת עם וויינרייט הנמוך בעמדה מספר 4 מהווה מגבלה הגנתית מסוימת ואף יוצרת לפעמים נחיתות בריבאונד ההגנה, אבל מאפשרת לרווח את המשחק בהתקפה וליצור מצבי קליעה טובים לכל הקלעים, ואף לעשות מהלכי פיק-אנד-רול של ואסיליה מיציץ' עם דן אוטורו האתלטי.
השאלה הגדולה מתחילת העונה הייתה האם הפועל יכולה לשמור על קבוצות עילית. תשובה חיובית חלקית ניתנה בניצחון על מונאקו, שנהנית משלל אתלטים מטורפים בעמדות 1-3. תשובה סופית התקבלה דווקא במשחק השמיני: ההפסד שלשום לאולימפיאקוס. זאת לטעמי הקבוצה הכי מוכשרת ביורוליג, היא מאוד גבוהה, מנוסה, יש לה שחקנים נהדרים בכל עמדה ועומק פסיכי. הפועל הורידה אותה ל-62 נקודות בלבד. נכון, ההתקפה הייתה גרועה באופן לא אופייני, מיציץ' ואוטורו היו על הספסל עד שלב מאוחר מדי, קבלת ההחלטות בסיום לא הייתה מושלמת, ולכן הקבוצה הפסידה. אבל היו כאן גם שני לקחים מאוד חשובים: אפשר להתמודד בחוץ שווה בשווה מול הגדולות באמת, ולשמור טוב על כל קבוצה.
אם תשאלו אותי, הפועל עדיין נמצאת במרחק של עוד שחקן מוביל בעמדה מספר 4 כדי שהסגל שלה יהיה מושלם. אבל אי-אפשר להתווכח עם התוצאות, וגם לא עם הרמה. עופר ינאי מדבר על גמר היורוליג. זה כמובן נשמע כמו תסריט חלומי, אבל בשלב הזה כבר לא מדובר בהזיה או פנטזיה. הפועל באמת אחת הגדולות של אירופה. היא עוד צריכה להשתפר, והרבה, אבל זאת קבוצה מצוינת.
זה לא רק המאזן, זו העובדה שלקבוצה חדשה לגמרי יש כבר שיטה ברורה, היררכיה, קור רוח ובגרות. הפועל באמת אחת הגדולות של אירופה
