ניר ג'ינג'י, אין שם משפחה, רק ג'ינג'י, חבר מגיל יסודי בראשל"צ, הוא אוהד הפועל שרוף מאז שנולד. לא מזמן הוא סיפר לי על אירועי הדרבי המפורסם האחרון. אבא שלו, לאחרונה על כיסא גלגלים, הוא מנוי של עשרות שנים. יש לו אפשרות לחנות ללא תשלום בחניון הנכים בבלומפילד. אבל בדרבי, אחרי נסיעת פקקים מורטת עצבים, התברר שהחניון מלא. אז הם חנו כשני קילומטרים מבלומפילד, וג'ינג'י גילגל את אבא לאצטדיון.
הוא מתאר: הולכים, והולכים, חוצים כבישים, מטפסים על מדרכות חסומות, מפלסים דרך בין אלפי אוהדים, ועוד כביש, ועוד חסימה, ועוד שוטר, ואז חציצת אוהדים סביב האצטדיון שמאלצת לעשות עיקוף.
את המשך המסע של ג'ינג'י ואבא שלו כולנו מכירים. המשחק יתפוצץ. אפילו דקת משחק לא יראו. 30 אלף ירגישו שמתנהגים אליהם כאל חשודים. סוסי משטרה דוהרים מחוץ לאצטדיון איכשהו לא ישפרו את התחושה. ובתוך הבלגן ג'ינג'י יוביל את אבא חזרה לאוטו. מדרכות, כבישים, אלפי אוהדים. רק שהפעם שניהם יהיו נטולי ציפיות. ומפוכחים יותר.
בכל תחום בעולם הלקוח הוא המלך, ותמיד צודק. בכדורגל הישראלי הלקוח הוא מטרד. רק דרישות יש לו, ועוד מופרזות כאלה. חניה באותה עיר של המשחק, מחירי נקניקייה שישאירו עודף לקסטה, לחזור הביתה בשלום.
יש איזו אמונה שהאוהד הממוצע הוא לקוח שבוי, ושגם אם יתרחשו רעידת אדמה וצונאמי יחד במגרש, מר תסמונת סטוקהולם ימשיך לבוא. כי באש ובמים זה מה שכתוב לו בשלט, ולסבול בשביל הקבוצה שלו זה חלק מהפולקלור. אוהדים מתגאים שהם נוסעים עד עכו בברד בשביל לקבל בראש.
זה נכון בעיקרון, ועדיין מורכב יותר. קהל זה הרבה מאוד בודדים, ולכל אחד רף שבירה משלו.
ערב גמר גביע הטוטו אפשר היה להבין את זה. ממעמד של סתם מטרד, אוהדים רבים הרגישו שהם הופכים למטרה. סרטון המשטרה, שהשווה בין מהומות אלימות במזרח ירושלים לפירוטכניקה של האוהדים בדרבי, העביר מסר עצוב. בעיני רבים זה שינה גם את מעמד המשטרה מכזו שנמצאת שם כדי לשמור לכזו שצריך להיזהר ממנה. היא הרי רואה בך יעד.
אל משחק גביע הטוטו, נגד בית"ר ירושלים, ג'ינג'י ואבא שלו כבר לא נסעו. "מטומטם מי שנוסע לראות כדורגל בבסיס צבאי", אמר לי לפני המשחק, ואי-אפשר היה להתווכח איתו.
חוות ניסויים בחיפה
עוד משהו על רף שבירה של אוהדים, רק מכיוון אחר לגמרי.
מהצד זה נראה שמכבי חיפה, זו שנוהגת להתגאות ברשימת ההמתנה למינויים, בודקת את סף השבירה של האוהדים שלה. כאילו אומרת לעצמה, בואו נעשה ניסוי קטן, נראה איך אפשר לרוקן יציעים. הניסוי הזה שלא התחיל השנה מגיע עכשיו לשיאו.
"אנחנו יודעים מה עשיתם בקיץ האחרון", זעק שלט ביציעי חיפה, כמו רוצה לומר לקברניטי הקבוצה - אנחנו יודעים מה לא עשיתם; לבנות משהו אחר מההתבזות שהתרגלנו לראות פה.
וזה עוד לפני שער השוויון שחיפה קיבלה עם הבאזר מהפועל ירושלים, השני ברציפות בזמן פציעות. כאילו מינו במועדון בעל תפקיד שהג'וב שלו לחשוב על התרחיש הכי מתסכל שיש, ואז להעביר לשחקנים. אין יותר ייאוש לאוהד שמייחל חסר נשימה לשריקת הסיום ולניצחון, מלקבל גול ברגע הזה. אתה מכחיל, מאדים, הכל. הכי תסכול מזוקק שיש. הכי אנחנו יודעים מה לא עשיתם בקיץ האחרון שיש.
