כבר שנים שאנחנו ב"יהלומי קרב" נאבקים עבור הלומי הקרב - הלוחמים שחזרו אלינו משדה הקרב, אך חלק מהנפש שלהם נשאר שם. במשך עשור ויותר, נכון לעכשיו, אין חוק שמסדיר את זכויותיהם של הלומי הקרב בישראל. אין תקצוב ייעודי, אין הגדרה אחידה לפגיעת קרב, אין מנגנון שמעניק ללוחם שנפגע מענה מיידי. והמשמעות ברורה: מי שנפגע עבור המדינה נאלץ להילחם נגד המערכת כדי לקבל טיפול.
המערכת מצפה מהלוחם להוכיח את הפגיעה שלו. להציג מסמכים. לעבור בדיקות. להמתין חודשים לוועדות. ובינתיים? הוא משלם שכר טרחה לעורכי דין, נלחם מול חברות ביטוח, ומנסה לשרוד עוד לילה בלי לישון. כך נראה היום-יום של לוחם פגוע נפש בישראל.
אחד התחומים הכואבים ביותר הוא נושא הדיור. הלומי הקרב שסובלים מניתוק חברתי, חרדות או קושי תפקודי - נדרשים להמשיך לשלם שכר דירה, לנהל משק בית, להתמודד לבד. אין כיום פתרונות דיור מותאמים, אין מענה שמכיר בכך שמדובר בחיים שלמים שנשברו. משפחות מתפרקות, זוגיות קורסת, ילדים גדלים בתוך סערה שאי-אפשר לתאר.
וכאילו כל זה לא מספיק, גם בזמן המלחמה האחרונה אגף השיקום כמעט שלא התקדם במענה. לא נוספו תקנים, לא נפתחו מסלולים מקוצרים, לא נוצרו מסגרות טיפול מיידיות. מי שהיה צריך עזרה עכשיו, נאלץ להמשיך לחכות.
כבר שנים שאני מלווה עשרות לוחמים יום-יום ורואה מקרוב עד כמה המערכת הזו שקופה, קרה ומתישה. חלק מהלוחמים הבינו שאין להם יותר על מי לסמוך, והם עצמם הגישו בג״ץ. בעוד שבועיים יתקיים דיון היסטורי, שבו נדרוש את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: חוק לתגובת קרב, והקמת מינהלת לאומית מחוץ לכל גוף פוליטי, שתאגד תחתיה טיפול, אבחון, זכויות, דיור, תעסוקה וליווי נפשי - באופן אחד, מהיר ומקצועי.
זה לא מאבק על תקציבים. זה מאבק על חיינו כחברה. הלומי הקרב הם לא "מקרים רפואיים", הם האנשים שנשאו את המדינה על הגב שלהם, ובתמורה המדינה חייבת לשאת אותם עכשיו. לא בעוד ועדה או בעוד בג״ץ. לא אחרי שהכתבה תרד מהכותרות. עכשיו.
הכותב הוא מייסד פורום "יהלומי קרב"
המערכת מצפה מהלוחם להוכיח את הפגיעה שלו. להציג מסמכים. לעבור בדיקות. להמתין חודשים לוועדות