אומרים על ירושלים שהיא עיר של מעלה, ועיר של מטה, והאמת היא שיום אחרי המשחק של הפועל ירושלים, ויום לפני המשחק של בית"ר, טבלת ליגת העל בהחלט מספקת סימוכין נוספים לכך. כשרבע ליגה כבר מאחורינו, שתי הירושלמיות אמנם נוסעות בכיוונים מנוגדים, אבל בעיניי בכל זאת עומדות צמוד באחת הצמתים הכי מסובכים שיש: הצומת שבו הן תצטרכנה להחליט איזה מועדון הן.
בית"ר כבר הגיעה לצומת הזה כמה פעמים בשנים האחרונות, וכמעט תמיד לקחה בסוף פנייה לא נכונה. בכל פעם שנדמה היה שהיא בשלה להצטרפות למאבק האליפות, הגיע משחק נגד טוענת רשמית לכתר, שאחריו חזרה מבאסת לפרופורציות. בכל פעם שהבעלים, השחקנים ואחרוני האוהדים העזו לפנטז על ריצה יציבה בשפיץ של הליגה, הגיעה המקלחת הקרה. לא פעם, אגב, הייתה אחראית לכך הפועל באר-שבע. 12 שנה עברו מאז הפעם האחרונה שהירושלמים ניצחו את הגמלים בטדי, ואם זה לא נשמע לכם מספיק מזמן, חכו שתשמעו שירין לוי היה אז בן 8.
בית"ר חייבת להחליט איזה מועדון היא, כי מבחינת סגל, הרכב, קהל ועניין, אי-אפשר להסתפק יותר בתארים המשניים של הכדורגל הישראלי. גביע הטוטו שבו זכתה לאחרונה אמור לעניין אותה פחות מצהוב חמישי של אחד הבלמים, וגביע המדינה זה נהדר, אבל בשביל זה מספיק לפעמים להיות מכבי פ"ת או הפועל חיפה. במציאות שבה טדי סולד אאוט בערך פעם בחודש, וכשכמה מהישראלים הכי טובים בארץ משחקים עם סמל המנורה על החזה, הכמעט הזה לא יכול להחזיק מים עוד הרבה זמן.
הפועל ירושלים חייבת להחליט איזה מועדון היא, כי אחרי חמש שנים בליגה הראשונה, כל הקישוטים והתוספות שמסביב לכדורגל עצמו מתחילים להתיישן, ועכשיו הגיע הזמן להוכיח שהיא לא הפועל חדרה. כלומר, לא קבוצה שהסתובבה בליגה הראשונה כמה שנים, רק כדי להתנדף מבלי שמישהו שם לב בכלל. אמנם לפני שנתיים היא פתחה את הליגה אפילו יותר גרוע מהשנה, ובכל זאת נשארה בסוף בקלילות, אבל משהו הפעם מרגיש קצת עייף, ואני מדבר גם על המשחק השוטף וגם על בחירת השחקנים השבלונית משהו. דווקא אזור שבו הקטמונים הצליחו להפתיע עד העונה.
אז הירושלמית שלמטה, והירושלמית שהרבה מעליה בטבלה, תצטרכנה לצאת מצומת ההחלטה הזאת לכיוון הנכון. לא פשוט, כפי שיודע כל מי שאי פעם ניסה לנהוג בירושלים.
