חלפו 30 שנה מאז אותו לילה נורא. לעולם לא אשכח את הטלפון הדרמטי, הבהול. על הקו היו סגני אז, פרופ' מוטי גוטמן, ומנהל הטראומה פרופ' יורם קלוגר. "אנחנו מטפלים ברבין. הוא פצוע אנוש, על סף מוות, מפצעי ירייה. מטיסים אותו לחדר ניתוח, בוא מהר". השעה הייתה שתי דקות אחרי עשר בלילה, ו"טסתי" מיד לאיכילוב.
היה לי ברור שזה מאבק נואש על חייו של ראש הממשלה. כמנתח אתה יודע שהחיים השוטפים מזמנים מחלות, פציעות ודרמות שאנשים לא מצפים להן. כשאתה מטפל באדם אהוב ומוערך, ההלם קשה אבל אתה עדיין פועל כמקצוען, למרות שבשוליים אתה מבין שזו טרגדיה נוראה.
הגעתי לחדר הניתוח תוך 12 דקות. המקום היה מלא בצוות כירורגי, כולל מומחי טראומה, מנתחי חזה, מרדימים, מאוששים – הרופאים הבכירים והטובים ביותר – עם אחיות בכירות של חדרי ניתוח, כ-20 במספר. כולם היו שקועים בניסיונות החייאה, תוך מאמצים נואשים ופעולות כירורגיות, בניסיון להציל את חייו של רבין.
במשך מספר דקות הופיעו סימני חיים במוניטור – הלב פעם והיה שמץ של תקווה. אבל זה היה מלאכותי, בגלל תרופות ועיסוי לב, ולצערנו העצום גם אותות אלה נעלמו מהר. הצוות הרפואי לא ויתר והמשיך במאמצי ההחייאה ללא לאות.
בשעה 23:07, אחרי שמיצינו את כל המאמצים העילאיים, נאלצתי לקבל את ההחלטה הקשה בחיי. הודיתי לצוותים הרפואיים ואמרתי שאני נורא מצטער, אבל אנחנו צריכים להכריז על מותו של רבין.
זה היה רגע נורא. לא אשכח אותו כל חיי. כירורגים, מרדימים, צוותי טיפול נמרץ ואחיות פשוט התמוטטו. הם התיישבו על רצפת חדר הניתוח וחלקם פרצו בבכי קורע לב. מעולם לא חוויתי מחזה כזה בחדר ניתוח, לא לפני כן ולא מאז.
דיווחתי לפרופ' ברבש, מנהל בית החולים, שקיבל את הידיעה בכאב עצום והלך לבשר למשפחה על אודות מות יקירם.
בהמשך השתתפתי בניתוח לאחר המוות יחד עם הפתולוג הראשי של המכון הפתולוגי לרפואה משפטית, פרופ' יהודה היס. הממצאים העידו על דרגת פציעה חמורה ונזק בלתי הפיך שלא היה בר-הצלה, גם לא כיום. עברו 30 שנה אבל ככל שחולף הזמן, עוצמת האובדן הזה רק הולכת וגדלה, ברמה האישית וגם ברמה הלאומית.
פרופ' יוסף קלאוזנר, מנהל מרכז הסרטן הרב-תחומי באיכילוב, שימש כמנהל החטיבה הכירורגית בליל הרצח
