30 שנים אחרי הרצח, שנתיים אחרי אסון 7.10 שטילטל את עולמנו בעוצמות שלא יכולנו לדמיין, והשבר מאותו לילה עדיין חריף, והכאב אקוטי.
אני מתלבטת איך לכתוב מילים לא מפלגות על האירוע שהוא שיא הקיטוב בהיסטוריה המודרנית של העם היהודי – איך כותבים “תהום פעורה” בלי להעמיק אותה? ואיך לענות על השאלה האחת שאִתה אני קמה בבוקר ואִתה אני הולכת לישון בלילה, שאלה שהתחדדה אחרי 7/10, והיא: "איך ממשיכים מכאן?"
1 צפייה בגלריה
(ההסתה ותוצאותיה. תמונת מהפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים חודש לפני הרצח | צילום: דוד רובינגר)
יש לא מעט דברים ששוברים את ליבי כשאני מסתכלת על מה שקרה לנו – מתולש סמל הרכב של רבין, שמכהן כשר לביטחון לאומי, ועד ההסתה כלפיו שהחלה אז ולא נפסקה עד עצם היום הזה. אבל הכי מכאיבה היא היעלמותם של סטנדרטים בשליחות הציבורית.
אנחנו, כאזרחים, רוצים להסתכל מעלה אל שליחי הציבור שלנו ולראות שם רבינים – מנהיגים שאכפת להם. רבין לא היה קדוש ולא היה חף מטעויות, והוא היה הראשון לומר זאת. אבל הוא האיש שלימד אותי ואת כולנו מהי שליחות ציבורית. רבין היה איש שרגליו נטועות בקרקע, שראה לנגד עיניו תמיד את עתידה של הארץ הזאת והחברה הישראלית. והוא השאיר אחריו מורשת אדירה: העלאת שכר המורים, שינוי סדרי העדיפויות הלאומיים, השקעה חסרת תקדים בתשתיות, טיפול נקודתי במקומות ייחודיים, חיזוק הגליל והנגב, רפורמות בשוק ההון, ביטוח בריאות ממלכתי ועוד. כל אחד מהמהלכים האלה הוא דרמה לאומית גם במבט היסטורי – מישהו מדמיין אותנו בלי ביטוח בריאות ממלכתי?
והמורשת שלו היא גם לקיחת אחריות. אני נזכרת בכאב על פניו כשהוא דיווח על כישלון החילוץ של נחשון וקסמן. הוא הקפיד להגיע לכל אתר פיגוע, וזכור לי דווקא הביקור בזמן מערכת הבחירות ב-1992, כשהלנה ראפ ז"ל נרצחה, והוא הגיע לנחם את המשפחה האבלה והתעקש שעיתונאים לא יתלוו אליו – כי לא עושים מאסונות כאלה הון פוליטי. הדבר המרגש והקשה ביותר היה לראותו מול משפחות שכולות חיילים ואזרחים כאחד. עד יומם האחרון, יהודה ואסתר וקסמן זכרו את הרכנת הראש של רבין בפניהם. ייבדל לחיים ארוכים אייבי מוזס, שאיבד את רעייתו עפרה ובנו טל ונפצע קשה בעצמו, ועד היום לא שוכח את ביקור התנחומים של רבין. זה שיעור חשוב בלקיחת אחריות, אבל לא פחות – בחשיבות של מנהיגות אנושית ומחבקת.
מי שהכיר אותו ידע שהוא מאמין שמנהיגות היא ירידה לפרטים. כל מי שהיה אי פעם בישיבה איתו ידע עד כמה זה קיצוני, ולכן נדרשו כולם לדריכות רבה. מי שמקבל החלטות חייב להכיר את הפרטים – בעידן הפייק והבייס, זה ממש לא קיים. בקמפיין ב-1992 הוא הקפיד לומר שראשות הממשלה היא ״אופציה, לא אובססיה״. עבורו, לעבוד לטובת עתיד מדינת ישראל וביטחונה – זו הייתה האובססיה היחידה.
* * *
המצב בחברה הישראלית 30 שנים אחרי הרצח – כואב, מכעיס ומדאיג. אבל אז אני מזכירה לעצמי שיש בינינו עדיין את ה"רבינים" האלה. את אלה שאכפת להם, שמתעלים לגודל השעה ולוקחים אחריות כשצריך. כשאני מתבוננת על מאות אלפי הישראלים שהתגייסו למילואים, תושבי העוטף והחטופים שאט-אט קמים, תושבי הצפון ששבים ובונים – אני יודעת שבהם יש "רבינים" כאלה. מנהיגות ומנהיגים שיבואו וישפיעו לטובה. חלקם חילונים, אחרים חובשי כיפות, מן העיר ומהמרחב הכפרי; יש יהודים, ערבים ודרוזים, ויש גם ותיקים ועולים חדשים. חלקם אולי אפילו עם חיוך מבויש כמו של ראש הממשלה ז"ל, שעוד יפרצו לחיינו. אני יודעת שהם נושאים עימם את סוד המשך קיומה של ישראל.
הכותבת היא עו״ד וחברת כנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה.
