ב-15 בספטמבר 1993 עמדתי באולם המבואה המפואר של ארמון המלך חסן בבירת מרוקו, רבאט, והמתנתי בדריכות לבואם של ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס, שעשו את דרכם מוושינגטון אחרי החתימה ההיסטורית על מדשאות הבית הלבן — על הצהרת העקרונות להכרה הדדית בין ישראל לאש"ף.
ההסכם, שנידון בחשאי באוסלו, פתח בפני הצד הישראלי צוהר אדיר של הכרה ושל רצון להתחבר לישראל. יצחק רבין הפך באחת לדמות הנערצת ביותר בעולם — למנהיג שהעז לחצות גשרים של שנאה, תוך נכונות לנסות ולבנות עתיד אחר לישראלים ולפלסטינים החיים אלה לצד אלה באזור צפוף ורווי עימותים מדממים.
1 צפייה בגלריה
(5 בשעה 21:40 מתנקש הרוצח יגאל עמיר בראש ממשלת ישראל. שלוש יריות ששינו את המדינה לנצח | צילום: רוני קמפל)
במהלך שנות היכרותנו נהג רבין לומר לי, תוך שהוא מחייך: "לכל ישראלי יש חלום שיום אחד הוא יתעורר, ובסביבתו כל הערבים נעלמו". ואז היה מוסיף: "זה לא יקרה, שיפר. הם כאן איתנו, חיים לצידנו, ואנחנו חייבים למצוא דרך לחיות איתם באופן שיבטיח את ביטחוננו, ובמקביל את חייהם ואת הזכויות שמגיעות לכל בן אנוש".
רבין הגיע להכרה הזאת אחרי שנות חיים שבהן לחם ופיקד על קרבות במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים, ובעיקר אחרי האינתיפאדה הראשונה, שהחלה ברצועת עזה ב-23 בדצמבר 1987.
רבין הורה לצבא בהתחלה "לשבור להם את העצמות", אך בהמשך הגיע להכרה שחייבים לחתור לפתרון מדיני שירגיע את סכסוך הדמים מול הפלסטינים. כך נולד אוסלו — שהסתיים ברציחתו של רבין בידי יגאל עמיר, שפעל ברשות ובעידודם של מנהיגים מהמחנה האמוני, ורבנים שהתירו את דמו של רבין, שלדעתם ויתר על חלקים מארץ ישראל.
עשרה ימים לפני שנרצח, ליוויתי את רבין למרכז האו"ם בניו-יורק, לרגל יום ההולדת ה-50 של הארגון. הוא הפך לדמות שכל מנהיגי העולם ביקשו להיפגש או להצטלם איתה. בארץ, ההסתה נגדו הייתה בשיאה. זה היה מחריד. שאלתי את מפקד היחידה לאבטחת אישים אם הם לא רואים את המציאות הזאת, שעלולה להוביל לרצח ראש הממשלה. "אל תדאג", הוא השיב, "אנחנו נשלוף ראשונים". זו לא רק טרגדיה פרטית, אלא קריעת חבל שהיו בו סימנים עתירי סיכוי לשנות את פני המזרח התיכון.
6 6 6
ושוב — משהו אישי. כאשר עמדתי במוסקט, בירת עומאן, שאליה הגיע שמעון פרס ב-1996, שנה אחרי רבין שביקר בסולטנות ב-1995, ושמעתי את "התקווה" מנוגנת על ידי תזמורת הסולטנות — עיניי התמלאו דמעות. יצחק רבין היה החייל שהפך למדינאי, שפתח לפני הצד שלנו עולמות שהיו חסומים בפנינו. אחרי אוסלו הגיע הסכם השלום עם ירדן. הוסדרו גבולות הקבע מול הממלכה ההאשמית, ומדינות מוסלמיות החלו לחפש קשרים במטרה להדק את היחסים עם ישראל. השינוי היה גם כלכלי - ישראל הפכה ליעד להשקעות בינלאומיות. אם קודם נסענו רק ב"סובארו" היפנית, השוק הוצף בכל דגם של מכונית שאפשר להעלות על הדעת.
הדברים חייבים להיאמר: נתניהו היה בין מחוללי תנועות השנאה והפילוג נגד רבין. אבל גם אחרי כמעט שלושה עשורים שבהם הוא מכהן כראש ממשלה — הוא לא ביטל את הסכמי אוסלו.
אוסלו כאן. היחסים בין שתי הישויות — הישראלית והפלסטינית — מתנהלים עד היום על פי ההסכמים שנחתמו בעידודו של רבין.
רוצים עוד מהאירוניה הזאת?
אחרי שנתיים של המלחמה האחרונה, מדינות האזור ובראשן ערב-הסעודית מתנות את האפשרות לנרמול היחסים איתנו בהסדר המציאות מול הפלסטינים. הסוגיה הפלסטינית היא נייר הלקמוס של שינוי היחסים עם שכנותינו — ולמרבה הצער, גם עם מדינות העולם.
במקום לנסות להשיב על השאלה אם ייתכן שהמסך יעלה מחדש ויביא לשינוי אצלנו — נוכח העובדה שהמסך ירד עם הסתלקותו של רבין — בחרתי בשורות מתוך שירו של וולט ויטמן, "הו רב חובל", שהפך להמנון הקינה הלאומית אחרי מותו של רבין:
הוֹ רַב חוֹבֵל, קְבַרְנִיט שֶׁלִּי, סוּפָה כְּבָר שָׁכְכָה
אֶל הַנָּמֵל שְׂבֵעַת קְרָבוֹת חוֹתֶרֶת סְפִינָתְךָ.
זֵרֵי פְּרָחִים, פַּעֲמוֹנִים, הֲמוֹן אָדָם צוֹהֵל
כַּאֲשֶׁר סְפִינַת הַקְּרָב שֶׁלְּךָ קְרֵבָה אֶל הַנָּמֵל.
אֲבוֹי לִבִּי לִבִּי לִבִּי
הוֹ כֶּתֶם דָּם שׁוֹתֵת
בַּאֲשֶׁר רַב הַחוֹבֵל שֶׁלִּי
צוֹנֵחַ קַר וָמֵת
לִבִּי לִבִּי לִבִּי
הוֹ כֶּתֶם דָּם שׁוֹתֵת.
עוֹגֶנֶת הַסְּפִינָה לָבֶטַח, הַמַּסָּע הֻשְׁלַם
נֻצְּחוּ כָּל סַכָּנוֹת הַדֶּרֶךְ, כָּל אֵימֵי הַיָּם
כְּשֶׁבַּנָּמֵל קָהָל יִצְהַל, אֲנִי אֶצְעַד אָבֵל
עַל הַסִּפּוּן עָלָיו נָפַל אָבִי, רַב הַחוֹבֵל.
גם אחרי 30 שנה, בוהקת וחסרה דמותו של יצחק רבין — רב-החובל של מדינת ישראל.
