ב-23 ביוני 1992 נערכו הבחירות לכנסת ה-13, שבהן זכתה מפלגת העבודה בהובלת יצחק רבין ב-44 מנדטים. כעבור ימים ספורים הושבעה ממשלה חדשה שמנתה 18 שרים. הקואליציה העכשווית מנתה בגלגוליה השונים 34 עד 38 שרים. את משרד האוצר נתן רבין למי שכיהן כיו"ר ועדת הכספים, ח"כ אברהם בייגה שוחט. "תמונת הרקע של המצב הכלכלי בעת כניסתי לתפקיד" כתב שוחט המנוח בספרו האוטוביוגרפי "בין מדבר לאוצר" (הוצאת "ידיעות ספרים" 2024), "הייתה מורכבת וקשה". עיקרי התמונה: אבטלה של 11.2%, אינפלציה של 18%, יתרות מטבע חוץ מדולדלות, גירעון תקציבי בסדר גודל של 6% מהתוצר ויחס גבוה מאוד של החוב הממשלתי לתוצר מקומי.
יצחק רבין נרצח ב-4 בנובמבר 1995. בסופה של אותה שנה האבטלה ירדה ל-6.5% מכוח העבודה, היחס בין החוב הציבורי לתוצר ירד, האינפלציה נחתכה ל-8%, "תקציב הכבישים הוכפל ותקציב משרד החינוך גדל ריאלית ב-70%", כותב שוחט. למרות זאת, הגירעון בתקציב המדינה "לא עבר את ה-3.5% מהתוצר באף אחת מהשנים".
בייגה שוחט לא מייחס את המפנה רק לעצמו כשר האוצר. הוא מחמיא לבכירי המשרד, לנגיד בנק ישראל דאז פרופ' פרנקל ומעל לכל לראש הממשלה יצחק רבין, שהביא הן את הסכמת הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש האב לערבויות של הממשל לגיוסי אשראי על ידי ממשלת ישראל בשווקי הון ב-10 מיליארד דולר, והן את הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן שהשפעתם על המשק הייתה, כדברי שוחט, "דרמטית".
בוועידות הכלכליות המזרח תיכוניות בקזבלנקה ב-1994 ובעמאן ב-1995 הצטופפו ראשי מדינות המפרץ וצפון אפריקה ונסיכי הנפט סביב רבין כדי לזכות בתשומת ליבו ולהציע לו יחסים כלכליים מלאיים וחמים. קטאר אף פתחה אז נציגות כלכלית בתל-אביב כסנונית ראשונה לנורמליזציה. הסכמי אוסלו וביטול החרם הערבי אפשרו לרבין, שכיהן במקביל כשר הביטחון, לבצע קיצוץ חד בתקציב הביטחון, והכסף שהשתחרר מימן השקעה בתשתיות ובחינוך. בשנות כהונת ממשלת רבין השנייה הושגו צמיחה כלכלית ריאלית של 6% בשנה והתרחבות כפולה של היצוא.
עשר שנים קודם לכן לקח רבין על עצמו כשר הביטחון דאז את האחריות לביצוע קיצוץ ריאלי קשה של 15% בתקציב משרדו. בפרספקטיבה היסטורית אין חולק על כך שבהחלטותיו אלו הניח רבין יסודות מוצקים לנס הכלכלי הישראלי הרב-שנתי, כשהסיט תקציבי ענק מביטחון לחינוך, בריאות ותשתיות. מי שבאו אחריו לא המשיכו בדרכו: מלאי התשתיות הציבוריות לנפש בישראל הוא הנמוך ביותר ב-OECD, תקציב הביטחון הריאלי בשיאו, מערכת החינוך מרוסקת והתלות בארה"ב חסרת תקדים. והשפל: מי שצעקו ״רבין רוצח״ וכיוונו בהפגנותיהם האלימות את ידיו של יגאל עמיר אל האקדח הם כעת בשלטון. מי היה מאמין.
בוועידות הכלכליות המזרח תיכוניות בקזבלנקה ב-1994 ובעמאן ב-1995 הצטופפו ראשי מדינות המפרץ וצפון אפריקה ונסיכי הנפט סביב רבין, כדי לזכות בתשומת ליבו ולהציע לו יחסים כלכליים מלאים וחמים
