גם המילה שלום נרצחה משלושה כדורים בערב ההוא של 4 בנובמבר. גם היא ירדה במדרגות כיכר מלכי ישראל, ולא אובטחה. גם היא נדחפה לקאדילק ולבית החולים הובהלה.
לקח זמן עד שמתה מפצעיה. שנים שכבה חסרת הכרה, עיניה נעוצות בתקרה. לפעמים מיצמצה, תמיד שתקה, נאכלה לאיטה.
ותוך כדי קמו מנהיגים שהפכו את גופת השלום לגנאי. לשם נרדף לחוסר נאמנות. לתקווה שהיא מנת חלקם של חסרי אחריות. לחלום שאסור לחלום. בטח לא במזרח התיכון.
30 שנה והנה התכנסנו ואנחנו מספידים בקול חלש גם אותה. "תנו לשמש לעלות", מזמזמים בהיחבא.
* * *
גם המילה אחריות נרצחה משלושה כדורים בערב ההוא של 4 בנובמבר. א' ואז ח', ואז ר', י', ו', ת', במשך 30 שנה אות אחרי אות היא דיממה. ועדיין, איתן הבר לא הכריז עליה "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה".
אבל בוקר אחד קמנו והיא, האחריות, כבר לא הייתה. אפילו לא נפרדה. אחריות להיות ראש ממשלה של כולם, גם של אלו שלא מסכימים. אחריות להיות ישר, לתת דוגמה. אחריות לעשות את המעשה הנדרש, גם אם הוא קשה, גובה מחירים. גם אם הוא לא מחמיא לבייס, לאינטרסים, לסקרים.
* * *
גם המילה תמימות נרצחה משלושה כדורים בערב ההוא של 4 בנובמבר. זה קרה בלי "סרק סרק", ממש בשבריר שנייה. רוני קמפלר לא הצליח ללכוד במצלמה. ממשכן הכנסת לא יצא מסע אשכבה.
אבל אחרי שילדי הנרות סיימו להתאבל בכיכר, קמה ישראל מפוכחת. חדשה. משהו במבט שלה השתנה. זו הייתה ישראל שמבינה שרצח פוליטיקאים הוא כבר לא מנת חלקם של עמים אחרים. שלכל דעה נדרשים מעכשיו מאבטחים. שמחלוקות בינינו כבר לא נפתרות בסתם דיבורים. שיש פה מחנות שמרגישים נרדפים. שהעובדה שהעולם שבחוץ לא מאוהב בנו לא מבטיח בהכרח שנהיה מאוחדים.
* * *
30 שנה ושלושה כדורים בערב ההוא של 4 בנובמבר, שפגעו בכל כך הרבה יעדים. הממלכתיות, המנהיגות, האמון, הבושה, שותפות הגורל, ישראל הישנה והבטוחה, ההבדל בין טוב ורע.
ואגב, לפי הוויקיפדיה, על פניו, לכאורה, כדאי שמישהו יעשה בדיקה, נרצח פה גם ראש ממשלה.
