"הגעתי לניר עוז בגיל 18 כחברה בגרעין צבר. עוד לפני שהכרתי את קופר, שמעתי על בחור אחד בגרעין ניר עוז שכותב שירים ושורק מנגינות. בהמשך הכרנו, התאהבנו והקמנו משפחה. קופר היה בעל למופת ואבא חם ואוהב לילדיו ולנכדיו. חיינו חיים מלאים וטובים. תמיד יחד. בלתי נפרדים. אפילו במנהרות היינו יחד. החיים בלעדיו בודדים. אני מתגעגעת".
במילים מרגשות אלה ספדה אתמול נורית קופר לבעלה עמירם, שהובא אתמול למנוחת עולמים בקיבוץ ניר עוז, שהיה אחד ממקימיו. בן 85 היה כשנרצח בשבי חמאס. הבת, רוית נוחומוביץ', ספדה: "אבא, השבועות האחרונים היו קשים מנשוא. כאילו לא עברנו מספיק מעינויי חוסר הוודאות, חמאס המשיך להתל בנו עוד ועוד. סליחה שלא הצלחנו להחזיר אותך בחיים, סליחה שנאלצת להישאר מוטל שם זמן כה רב".
רותם קופר, בנו של עמירם, הוסיף: "אתה ואמא נחטפתם על ידי מרצחים עלובים ונזנחתם על ידי מנהיגים קטנים ופחדנים. בדרך נס אמא שוחררה והוחזרה לחיק משפחתנו לאחר 17 ימים במנהרות חמאס. נחמה מועטה אנו מוצאים בכך שידעת שאכן כך היה הדבר. ברצוני לבקש ממך סליחה פעם נוספת על כך שנכשלנו כולנו, מראש ממשלת ישראל ועד אחרון אזרחיה, לשחרר אותך ואת חבריך מהשבי מבעוד מועד. הסיפור הזה, אבא, יכול וצריך היה להיגמר אחרת ועל כך לא תהיה כפרה".
נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד: "באדמה שאהבת כל כך, האדמה שאותה עבדת ולה כתבת את שיריך המופלאים, בקרקע הזו – אנחנו מייחלים שתמצא סוף-סוף מנוחה. כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל והעם כולו, אני עומד כאן בראש מורכן ומבקש ממך, עמירם, סליחה".
בבית העלמין בבארי הובא למנוחות סהר ברוך, שנחטף לרצועה ב-7 באוקטובר ונרצח בשבי. בן 25 היה במותו. הוא נטמן לצד אחיו עידן, שנרצח בקיבוץ במהלך הטבח. סבו, יצחק בכר, שאשתו גאולה נרצחה באותו יום נורא, הקריא קדיש.
תמי ברוך, אמו של סהר, ספדה: "סהר יקר שלי. סוף-סוף הוחזרת הביתה. זמן רב מדי היית חטוף וזה כבר הפך לחלק מהזהות שלך. לפני כן היו לך זהויות אחרות רבות, כמו טייל, שחקן שח, חותר קיאק, תלמיד חכם, חנון, מנוען סטי"ל ועוד. קיוויתי בשבילך שיהיו לך עוד זהויות חדשות כמו מהנדס חשמל, שרצית להיות, בן זוג, אבא ועוד ועוד, אך זה כבר לא יקרה. יש לנו הרבה, אבל לא מספיק, זיכרונות משותפים. יש בי צער רב שלא ניצור זיכרונות חדשים יחד. עכשיו אתה קרוב אלינו, לעידן, לסבתא גאולה".
ענבל בכר, דודתו של סהר, אמרה: "תחושת הפספוס כל כך גדולה. הגיע לנו סוף אחר, שבו אתה חוזר אלינו על שתי הרגליים. זה יכול היה להיות בעסקה של נובמבר, או אם מבצע החילוץ לא היה נכשל. החודש היית צריך לחגוג 27, להתחיל שנה שלישית באוניברסיטה. במקום זה אנחנו סוגרים עכשיו מעגל ומביאים אותך לקבורה. אנחנו יודעים שעברת גיהינום ולא יודעים אם להתנחם בכך שלפחות הוא היה קצר. סליחה שלא זכית לסוף אחר. אנחנו רוצים לומר תודה לכל אזרחי ישראל, שנאבקו ועדיין נאבקים עבור השבתם של כל החטופים, לכוחות הביטחון ולחיילי צה"ל. לעולם לא נוכל להשיב לכם על כך".
בתום ההספד שר אורן ברזילי את "אני אחלום לנצח", שיר שאותו סהר אהב במיוחד. בהמשך הספידו את סהר גם דודתו רבקה מנור, בני כיתתו בקיבוץ (כיתת אננס), חברו ומפקדו בצבא וובה מינדל, חברו מהטיול בדרום אמריקה רונן דרוקמן ובנות דודו מאיה ושירה.
