באותו ערב הסתובבתי בין הרבבות שצבאו על כיכר מלכי ישראל, כתב פוליטי צעיר בתחנת רדיו שנשלח לסקר את העצרת לשלום של מפלגת העבודה וראש הממשלה רבין. הקלטתי את הנאומים שעל הבמה ואת הראיונות מאחורי הקלעים ודיברתי עם העיתונאים והפוליטיקאים, מחפש את הכותרת שעליה אדווח מחר ברדיו. זמן קצר לפני שהאירוע הסתיים התקשרתי לחבר וקבענו להיפגש.
כשהתחלתי ללכת ברחוב אבן גבירול שמעתי צעקות. חזרתי מיד לכיכר ושמעתי משהו לא ברור על פגיעה בראש הממשלה. הבנתי שקרה משהו, אבל לא דמיינתי שעצרת המחאה השגרתית הופכת באותם רגעים לטראומה לאומית שתשנה מדינה שלמה.
1 צפייה בגלריה
(מנהיגות אחראית, יושרה אישית וציבורית. שמעון פרס בתערוכה לזכרו של רבין | צילום: שאול גולן)
כל אחד, ובוודאי עיתונאי צעיר, מתקשה להבין את גודל האירוע. לרגעים לא נשמתי. ההלם המוחלט טישטש את גבולות המציאות והדמיון, אבל הבנתי שאני חייב להתעשת ולהתחיל לדווח לתחנת הרדיו שהחלה במשדר מיוחד, כשהציבור תלוי לחלוטין במידע מהתקשורת בימים שבהם היו בקושי טלפונים ניידים, שלא לדבר על ווטסאפ ורשתות חברתיות.
מהכיכר המשכתי לבית החולים איכילוב, שם הצטופפתי עם ההמונים כדי לשמוע מה קרה לרבין. הייתי בטוח בדבר אחד: רבין לא ימות. לא משנה מה קרה, בישראל ראש ממשלה לא יירצח. זה לא אנחנו. זה לא הגיוני. באירוע בסדר גודל תנ"כי שכזה – יהיה מי שיציל אותו. כאשר איתן הבר יצא אלינו, חיוור והמום, חשבתי שהוא עומד לעדכן על מידת הפציעה של ראש הממשלה. עד המשפט האלמותי "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה..."
כיכר רבין, בית החולים איכילוב, ואז ישיבת הממשלה הדרמטית במשרד הביטחון בתל-אביב כמה שעות לאחר הרצח. פוליטיקאים הם אנשים ציניים. אבל באותו לילה ראיתי איך האובדן הכה בהם אישית, ראיתי את פניהם הנפולות ואת עיניהם הדומעות. ראיתי את התדהמה, את חוסר האונים ואת הזעם. פרס ניהל את ישיבת הממשלה ההיא. וחשבתי כמה המציאות המטורפת הזאת כבדה עליו. שנים הוא רצה לנצח את רבין ולהיות ראש הממשלה, אבל לא ככה. כבר באותו לילה היה צריך להסדיר מבחינה משפטית ופוליטית את כינונה של ממשלה חדשה ללא ראש ממשלה שנרצח.
זה היה הרגע הטראומטי ביותר בחייה של האומה. האם למדנו משהו? אני חושב שלא. ההסתה, הטון המאיים, הקיטוב והשנאה הם הרוח המנשבת בשיח הישראלי. הרשתות החברתיות הן רק קטליזטור לתופעה המסוכנת הזאת.
ויש עוד אלמנט שצריך לקחת בחשבון: הזיכרון והשכחה. יש כאלה ששכחו, ואחרים שרוצים לשכוח ולטשטש את הזיכרון. הזיכרון כבר מעומעם. עברו שלושה עשורים, דור חדש נולד כאן. דור שמכיר את רצח רבין מדפי ההיסטוריה וימי הזיכרון הממלכתיים. דור שלא הכיר את רבין החי, וגם לא את הטראומה שעברנו כאן באותו יום מקולל לפני 30 שנה. אם לא נזכור, הטראומה יכולה לחזור. זו הסיבה לכך שאסור לנו לשכוח את רבין ומה מסוכנים ההסתה, הפילוג והקיטוב.
