עשר דקות הליכה מפרידות בין כיכר רבין לכיכר החטופים. בין המקום שבו נערכה העצרת לציון שלושים שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, אותו מקום שבו לפני שלושה עשורים התקיימה עצרת השלום, ועל מרצפותיו איבדנו גם את רבין וגם את השלום - לבין המקום שאליו הגיעו אנשים כדי לנסות לעכל את האסון הנורא שקרה לנו. לפגוש את המשפחות. לחפש נחמה. להזכיר שחיי אדם חשובים מפוליטיקה. להבין שחיי אדם הפכו לעניין פוליטי.
קו ברור מחבר בין שתי הכיכרות האלה. כיכרות שקיבלו שם חדש אחרי טראומה קולקטיבית ומשנַת פני היסטוריה. כיכרות שראו הכל, אולי יותר מדי. תחת הבלטות של הראשונה נחפרות תעלות תת-קרקעיות לרכבת קלה, אלה של השנייה הפכו לתזכורת כואבת לתעלות תת-קרקעיות אחרות. בשתיהן אפשר לשבת לשתות קפה תחת השמש. שתיהן מזכירות שהחושך הוא הרבה פעמים מעשה ידי אדם. ומצער מכך: שהיינו יכולים ויכולות לחיות אחרת.
1 צפייה בגלריה
(5.11.95 > רבין נרצח, מותיר מדינה חבולה, המומה וכואבת שעדיין מלקקת את פצעי הרצח הנורא | צילום: מיכאל קרמר)
במוצאי השבת האחרונה, על בימה שהוקמה אל מול האנדרטה לזכרו של רבין, במקום בו צנח אחרי ששלושה כדורים של מחבל יהודי פילחו את גופו, התקיים טקס זיכרון אל מול 150 אלף אזרחים ואזרחיות. לבמה עלו פוליטיקאים ממחנה המרכז-שמאל. אף נציג מקואליציית הימין לא הגיע. לא חבר כנסת, בטח לא שר. אולי זיכרון זה עניין פוליטי. אולי רצח פוליטי זה עניין פוליטי. אולי ממשלת הימין זוכרת על מלא ולא זקוקה לעצרות. באותו הזמן ממש, עשר דקות הליכה משם התקיימה העצרת השבועית בכיכר החטופים. בין הדוברות הייתה יעל אדר, אמו של תמיר אדר ז״ל, שנרצח ב-7 באוקטובר כשנלחם מול מחבלי חמאס בכיתת הכוננות של ניר עוז ונחטף לרצועה. 746 ימים היא נלחמה בשביל הסיוט שהפך לפריבילגיה: שיהיה לה קבר לעלות אליו. לפני שבוע הוא הושב מעזה ונקבר באדמת הקיבוץ. עוד עלה לנאום בדמעות שורד השבי איתן הורן, שהוחזר לפני כשלושה שבועות לצד 19 שורדי שבי בעסקת החטופים. במקום להתפנות לשיקומו האישי, הפרטי, המשפחתי, ביקש להצטרף למאבק 11 המשפחות שיקיריהן חטופים חללים בעזה. מאחורי הקלעים ישב לראשונה מתן צנגאוקר. זה עתה חזר מהמחשכים. אמו, שעדיין נאבקת עבור החטופים החללים ושהייתה אחד המנועים המשמעותיים מאחורי המחאה להשבת החטופים הביתה, מתמודדת בימים אלה עם גידופים, קונספירציות, איחולים שאין בינם לבין יהדות מאום.
מכונת הרעל שהכשירה לפני שלושים שנה רצח ראש ממשלה שקרא להוקיע את האלימות מהחברה הישראלית, מתירה כבר שנתיים את דמן של משפחות שכולות ומשפחות חטופים. מכשירה אלימות כדרך חיים. מקדשת חורבן שיטתי של ערכים הומניים, יהודים. קוראת ליישוב מחלוקות על ידי מחיקת הצד השני.
ערבות הדדית היא לא ערך פוליטי, אהבת אדם אינה ערך פוליטי, וקידוש החיים לא יכול להיות עניין פוליטי. למרות שיש מי שמקווה שנשכח את זה.
