עונת 2020/21 הייתה ענקית עבור מכבי חיפה. הקבוצה בהנהגת השוער המצוין ג'וש כהן ומלך השערים ניקיטה רוקאביצה (19 כיבושים) גילתה יכולת גבוהה וזכתה באליפות מספר 12 אחרי עשר שנים שחונות.
טבעי בימים אלה, שכאשר הירוקים נכנסים ללחץ הם לא רואים מול העיניים את שלוש האליפויות בעידן ברק בכר, אלא את העשור היבש. פחד מכניסה לאזור הדמדומים ולמומנטום שלילי. האוהדים בני ה-20 בתקופת הזכייה ההיא היו בני 10 כאשר אנדריי פילבסקי וליאור רפאלוב, רגע לפני היציאה לחו"ל, הביאו את האליפות האחרונה עד העשור הזה. עכשיו אוהדי חיפה שואלים את עצמם: מה, שוב נצטרך לחכות עשור לאליפות הבאה? הרי אין אוהד ירוק שמוכן להסתפק בפחות מאליפות.
בהנחה שמכבי חיפה תספור עונה שלישית הרחק מליגת האלופות, ליעקב שחר יש מיליון סיבות לדאגה ספורטיבית. מכבי חיפה הנוכחית לא רק רחוקה מהצמרת, אלא נראית כמו קבוצה בלי אופק. בלי שחקן או שניים שאפשר לומר עליו/עליהם: חכו מה שהם יעשו בשנים הקרובות. במילים אחרות "עוד" קבוצה, וזה משפיל מדי עבור אוהד אמיתי של מכבי חיפה.
נכון שמבאס לגמרי לחטוף תוך חודש שלושה שערים גורליים ברגעי הסיום, אבל זו עובדה זניחה בהשוואה לכאוס היכולת. אין שום קשר בין הצבע הירוק לקבוצה הזו. אם אוהדי מכבי ת"א מבכים את עזיבת ערן זהבי, מה יגידו אוהדי מכבי חיפה על ליאור רפאלוב, שהיה פנינת הקישור (יחד עם דיא סבע) והפך משחקן מפואר לסקאוט מתחיל ולא משפיע לטובה בשום צורה. האם היכולת הנוכחית של מכבי חיפה היא סוף השושלת הזאת, או שמישהו שם חולם להיות עופר ינאי גרסת הכדורגל בדרך להקים מאפס שני הרכבים מנצחים?
