הרעיון הבסיסי של "מקום שמח", הסדרה החדשה בכיכובה של נועה קולר (שגם יצרה אותה יחד עם רם נהרי), אינו מקורי במיוחד. אמא של ורד (תיקי דיין) רוצה למות ודורשת מהבת שלה להרוג אותה. ביחד הן יוצאות למסע כדי למצוא טעם לחיים. החיים של ורד אפורים מאוד, כמקובל בז'אנר על בני 40: לא מרוצה מחיי הנישואים שלה לבן (לא אחר מאשר אביהו פנחסוב), הבית תמיד מבולגן והשאר סתם משעמם. זה תפקיד שתפור על קולר ומותאם למידותיה כמו החליפה הכי יקרה של דולצ'ה וגבאנה. גם הטון של הסדרה מזכיר מאוד את "חזרות" ויש מצב שזאת בעצם סדרת המשך.
אז מהו הטעם לחיים? מרדף אינסופי אחרי ריגושים או טיפול זוגי? הפרקים הראשונים לא מנסים להפתיע מבחינה עלילתית ונשענים בעיקר על הכתיבה המצוינת (האמא עוקצת את הבת שהיא תקועה ב"נישואי היטלר"), הכריזמה של קולר ודיין וחוסר הטאקט של פנחסוב, שמראה את הצד המאופק שלו. הליהוק שלו מעניין, אבל מי שמצפה לטירוף המוכר שלו - לא יקבל את מבוקשו בפרקים הראשונים. זאת לא אכזבה, פשוט הפתעה. גם עידן חביב יוצא לגמרי מחוץ לתדמית שלו עם תפקיד של קואוצ'ר חובב מדיטציות ועתיר קלישאות ניו אייג'.
"מקום שמח" היא דרמה קומית מיינסטרימית, שנועדה לקהל הנאמן שאוהב את קולר ומצוי עמוק בתוך הלופ של עבודה-נישואים-ילדים. הזוג קולר-פנחסוב דווקא רוצה להישאר ביחד למרות השחיקה אחרי כל השנים. ורד הנורמטיבית רוצה להמשיך בכל הכוח בחייה הנורמטיביים. זה כשלעצמו רעיון דווקא מעניין: המחשבה שהמסלול הרגיל הוא דווקא נכון. צריך להתמודד עם משבר אמצע החיים בטיפול זוגי ולא להפוך לוולטר ווייט. וגם את ההזדקנות צריך לקבל. מגבלות הז'אנר מחייבות לקבל את החיים כפי שהם.
האם קולר תיכנע לדרישה של אמא שלה תיקי דיין, ותסכים להרוג אותה? לפחות לפי הפרקים הראשונים, סביר להניח שלא. מהר מאוד מתגלה שלאמא יש בשביל מה לחיות, על אף שרוצים לכרות לה את הרגל. כל מה שהיא צריכה זה קצת יחס מהבת שלה, שכמובן צריכה לצאת למסע נפשי משלה. בסוף יהיה טוב לכולם, כנראה. אם יהיו הפתעות, זאת תהיה טרגדיה ולא קומדיה. ובזמן הזה, כל מה שאנחנו רוצים לשמוע זה שהכל בסדר, הכל מצוין - לחיות בזוגיות בינונית ועבודה סבירה אלה בעצם החיים הטובים.
בקטנה איך לתאר את הסיקור של ערוץ 14 אמש בנושא היעלמותה של הפצ"רית? בושה, חרפה וביזיון אלה מילים עדינות מדי. מטענות קונספירטיביות מטורללות שלא ראויות לעלות על הכתב ועד התקרבנות (אתם לא הסיפור פה) - הכל היה בשעתיים הדרמטיות. בלי מעצורים, בלי פילטרים, בלי לחשוב אפילו דקה על משפחתה של האלופה יפעת תומר־ירושלמי ומה היא אמורה להרגיש ברגעים הקשים האלה. חוסר הרגישות היה כל כך קיצוני עד שהיה צריך לצבוט את עצמך ולוודא שמה שאתה רואה אמיתי. אתם לא יודעים שיש חיים לפני הפוליטיקה?