יותר מלמלא את קיסריה או את פארק הירקון; יותר מלקבל תקליט פלטינה; יותר מלהפוך ללהיט ויראלי בטיקטוק; והרבה יותר מלקרוא כמה מילים טובות מאיזשהו מבקר מוזיקה בעיתון – אין מחמאה גדולה יותר למוזיקאי מהידיעה ששיר שהוא כתב עזר למישהו לשרוד במקום הכי נורא שבן אנוש יכול להימצא בו.
לישראל ברייט, המנהיג של להקת השמחות, זה קרה לפני כמה חודשים, כשנודע לו שעומר ונקרט שמע בלופים את שירו "איזה יום היה לי סמואל" במערכת הפנימית שלו, שהמשיכה לפעול גם כשהיה עמוק במנהרות חמאס בעזה, ושהוא שאב ממנו תקווה. העובדה שהשיר שנכתב בתחילת המיליונים חזר פתאום לתודעה הייתה רק בונוס עבור ברייט והלהקה שלו.
עם או בלי קשר לקאמבק של השיר, לשמחות יש עכשיו אלבום חדש, שלישי במספר, שמגיע אחרי יותר מ-20 שנות שתיקה אולפנית. קוראים לו "חובות אבודים", כמין ניסיון לפצות על פרק הזמן הארוך שבו הלהקה לא הוציאה חומרים חדשים. על מלאכת ההפקה הוצב יוסי פיין, שעשה זאת גם באלבום הבכורה שלהם משלהי הניינטיז. כאז כן עתה, הוא מצטיין במשימה.
המוזיקה של השמחות תמיד הציעה קיבוץ גלויות, מעט במובן של החזון הציוני, ובעיקר בצבע, באנרגיות ובעשן שאופפים את האזור שסביב המחלף הפקוק לרוב שבדרום תל-אביב. כמעין המשך לחיבור בין מזרח למערב של טיפקס, גם אצל השמחות מקבלים באותה הצלחת גרוב רוקי, תיפוף עם השפעות ערביות ואקורדיון שמושך לצלילים רוסיים מימי קום המדינה, כמו למשל ב"שטר של מאתיים" הכיפי. הסלט הזה עבד יפה בגלגול הראשון שלהם, והוא עובד לא רע גם באלבום החדש.
"איך מרימים בכלל?" שואלים ברייט וחבריו בשיר הפותח, ולאורך 25 הדקות הבאות, הכוללות שמונה שירים, הם מספקים למאזין כמה וכמה תשובות. פעם האורך הזה היה נחשב לבערך שני שלישים של אלבום. היום זה די והותר כדי לסדר לכם חיוך על הבוקר.
