זו הייתה אמורה להיות ה-שנה של בני-יהודה. כל אוהד כתום שפגשת דיבר על זה. התסריט כאילו נרקח מבעוד מועד: חוזרים לשחק בשכונת התקווה, התרנגולים נכנסים לכוננות, הכדורגל מתחבר, מסאי דגו עושה קאמבק לליגה הראשונה מהדלת הראשית, בני-יהודה עושה קאמבק לליגת העל, המנגלים בשכונה עובדים לתוך הלילה, ובמות, ותהילה, וכמה מילים מאהוד בן טובים והכל.
בתסריט הזה לא היה רשום בשום אופן מקום 14. ולא חמישה הפסדים רצופים. לא שישייה ממכבי פ"ת. ובטח לא דגו נשלח הביתה.
בני-יהודה של השנים האחרונות זו קבוצה שלא מתנהגת טוב עם ציפיות. או אם לדייק, מתמחה בלהפוך ציפיות למפחים. הסופר דודו בוסי, אוהד הקבוצה ויליד השכונה, אומר שאלה לא רק השנים האחרונות, ונזכר בגמר גביע המדינה של 78', נגד מכבי נתניה, בבמה שחיכתה ריקה ברחוב אצ"ל לגביע שלא בא. הפסטיבל של תחילת העונה הנוכחית לא עשה טוב, בוסי אומר. ומוסיף שאולי עכשיו, הצניחה לתחתית והמחשבה שאין למה לצפות תאפשר לשחק כדורגל בלי לחץ.
בני-יהודה היא הפספוס הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות. מועדון עם רבבות אוהדים, אין עוד מספרים כאלה מחוץ לליגת העל (ולרבות מקבוצות ליגת העל), קבוצה שמשקיעה באופן עקבי בשחקנים מעל הליגה, ושוב ושוב נכשלת. חמש עונות של לאומית – רק ב-2023/4 הייתה באמת קרובה לעלייה - זה לא דבר מכובד למועדון כזה.
הדבר היחיד שעקבי בקבוצה הזאת בשנים האחרונות זו אותה כרוניקה של סיר לחץ. כוכבים שמסכימים להגיע, כי בכל זאת, זו בני-יהודה. ציפיות שמרקיעות. לחצים שמרקיעים. מאמן שנשלח הביתה על ההתחלה. אוהדים מתוסכלים. ובסוף מועדון שגדול בכמה מידות על הלאומית, ורואה איך שוב קבוצות בינוניות עוקפות אותו.
אין פה איזה מוסר השכל יוצא דופן. במקסימום עוד רעיון לתיעוד דוקומנטרי. בזה בני-יהודה דווקא מצטיינת.
