את כל מה שצריך לדעת על היחס של השלטון הנוכחי לרצח יצחק רבין ז"ל אפשר ללמוד מהטקס הממלכתי שנערך אתמול. מי שליהק לתפקיד מנחת הטקס את דניאל רוט-אבנרי, שמלכתחילה אין סיבה להפקיד אצלה אפילו ערב בינגו בדיור מוגן, לא באמת רצה אירוע מכובד לזכר אדם שעשה דבר או שניים, אלא פרודיה.
חוסר ההתאמה הקיצוני – זה נשמע כאילו היא מגלה את הטקסט תוך כדי קריאה – שימש כמו מסר על אודות התשוקה להעלים אחת ולתמיד את הפצע. לצד הבימוי המגוחך, הייתה זאת האמת שעדיין אסור לומר בקול (כלומר מחוץ לערוץ 14), והיא מסתתרת לבינתיים מאחורי המילים הגבוהות והפסאדה הממלכתית. ניתן להבין למה ראש הממשלה נעדר גם הפעם: מעולם לא היה לו נעים שם, ורק חסר לו שהמצלמה תלכוד אותו מתפקע.
והנה, בחלק מהפרויקטים לציון 30 שנה לרצח מנסים להצביע על התהליך שבסופו גם הבושה נרצחה. הן ב"רצח רבין: מסיתים מבט" (HOT8) והן ב"במשמרת שלי: כרמי גילון מדבר" (קשת), דמויות מרכזיות מאותם ימים נוראים מצביעות על הזנחת תפקידה של ההסתה שקדמה לרצח בוועדת החקירה הממלכתית, וכן על התבוסה לקונספירציות שהופצו כמעט מיד. יוסי מלמן, יוצר "מסיתים מבט", אף חושף שבנימין נתניהו התקשר אליו יום אחרי (!) הרצח כדי למכור לו תיאוריה מופרכת.
החיבור בין מחדל בלתי נתפס לצורך הטבעי של אנשים להסביר אותו כדי לא להשתגע, מותח את הקו הרגיש ביותר: בין 4 בנובמבר ל-7 באוקטובר. הנוכחות הדומיננטית של נתניהו בשני האירועים, כיו"ר אופוזיציה חסר מעצורים וכראש ממשלה בהלך רוח מגלומני, מחזקת לכאורה את התזה: החמצת ההזדמנות לבער את נגעי ההסתה והקונספירציות לאחר הרצח תרמו למקום הכאוטי שבו ישראל נמצאת היום, בהובלת אותו נתניהו.
אלא שגם בגישה הזאת, בדומה לקונספציות אחרות שהתנפצו, יש יותר משאלת לב מאשר בשר. מלבד שאלות על חופש הביטוי בדמוקרטיה (ורוב הקמפיין נגד הסכמי אוסלו היה לגיטימי), אין שום ודאות שגם מאבק ממשלתי ומשפטי חסר פשרות במנועי ההסתה (רבנים, פעילים וכד') היה משנה את מסלול ההיסטוריה: כזכור, תהליך השלום דווקא קיבל צ'אנס גם לאחר שיגאל עמיר ירה לו בגב, ואילו האינטרנט הבטיח את עתיד מוסד הקונספירציה לדורות. ובעיקר נדמה שאת רצח רבין, כמו 7 באוקטובר, ניתן היה למנוע, אבל כנראה לא את השבר העמוק; זה שבסופו אפילו טקס ממלכתי מרגיש כמו אצבע בעין.
בקטנה
גם בחלוף מספר ימים, קשה להתאושש מ"הנגד א'" של כאן 11: לא מהאופן חסר הבושה והמניפולטיבי שבו הסרט של שלי טפיירו מדברר את ארי רוזנפלד, הנגד המואשם בהדלפת מסמכים מסווגים; ולא מהעובדה שהביזיון הוא מתוצרת השידור הציבורי. לא מיותר לציין, שהקוד האתי של כאן מתייחס לראיונות עם נאשמים בפלילים, ודורש "שיקול דעת מקצועי ומוסרי מוגבר", שהיה נוכח בסרט כמו שלג בתל-אביב. אגב, אחת הסיבות שהסעיף גובש הייתה אותה טפיירו, בעקבות "ראיון" שערכה עם אביעד משה, שהואשם (ומאז הורשע) בניסיון הרצח של שירה איסקוב. מאז הסערה התחלפו המנכ"ל וראש חטיבת החדשות, ואילו טפיירו הפכה לחלק מהבריגדה החסינה של אילה חסון. והקוד האתי? הוא טוב לחורף: גולן יוכפז צריך משהו לקנח איתו את האף.
