במשפחות של יוצאי לוב קוראים לאסון הזה "המאורעות". כמו שם קוד שהתקבע בקהילה, נלחש בכאב ומנסה להכניס לתוך מילה אחת את האירוע הקשה בו נרצחו 133 יהודים בלוב על-ידי פורעים ערבים בנובמבר 1945, רובם בבירה טריפולי וחלקם בערי השדה והכפרים.
עבור הקהילה הלובית מדובר בפצע והצלקת טרם הגלידה, כמעט אין בית שלא מכיר את הסיפורים הקשים מארבעת הימים הנוראים. ועדיין הטבח הזה כמעט שלא מוכר בציבוריות הישראלית ובהיסטוריה של העם היהודי.
היום, אולי במסגרת ניסיון תיקון, יציינו בבית הנשיא 80 שנה לטבח ביהודי לוב בטקס שיכלול בין היתר עדויות ניצולים וסקירה היסטורית.
תשעה בתי כנסת נשרפו
כדי להבין את הקונטקסט ההיסטורי בו אירעו הפרעות צריך לחזור ללוב של אחרי מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה המדינה נשלטה ע"י הבריטים שכבשו אותה מידי איטליה הפאשיסטית של בניטו מוסוליני ב-1943. ההיסטוריון ומנהל המכון ללימודים ולמחקר בארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, יעקב חג'ג'-לילוף, אומר כי הרקע להתפרצות האלימה כלל מספר גורמים: משבר כלכלי, התגברות הלאומנות הערבית, הנוכחות הבריטית שהושפעה מההתפתחויות בארץ ישראל בימי המנדט והתפשטות הפעילות הציונית בלוב.
בבוקר 4 בנובמבר 1945 על פי אות מוסכם פרצו הפורעים בכמה מוקדים בעיר טריפולי ותוך פחות מיממה הרצח ההמוני הגיע גם אל יישובי הספר: זאוויה, זנזור, קוסבאת', עמרוס ותאג'ורה, עד צהרי ה-7 בנובמבר.
כאמור, בארבעה ימי לינץ' ברברי נרצחו 133 יהודים – רובם נשים וילדים, מאות נפצעו ומתוכם 170 פצועים קשה שהפכו נכים לכל ימי חייהם. ארבעה מקרי אונס דווחו, אבל היו ודאי הרבה יותר. 9 בתי כנסת נשרפו ונבזזו, 813 בתי עסק הושחתו, 200 בתי מגורים רוקנו כליל.
עדויות הניצולים מהטבח מזוויעות. ב"אור שלום", מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב, הבינו את חשיבות התיעוד ואספו במשך שנים עדויות של ניצולים, הקליטו אותן ואף העלו אותן לרשת. התיאורים מאותם ארבעה ימים מביאים תמונה קשה של קהילה שהותקפה באכזריות על-ידי מי שהיו עימם ביחסי שכנות. בחלק מהמקרים התיאורים מזכירים באופן מצמרר עדויות מה-7 באוקטובר.
וכך סיפרה לידיה חיון, מטריפולי: "הערבים נכנסו לרחוב של היהודים, שחטו, שרפו ולקחו את כל הרכוש. הייתה אישה בהריון, חודש שמיני, חתכו אותה והניחו את התינוק על החזה שלה. דוד של אמא שלי, משפחת בלילה, הרגו אותו, את שבעת הילדים שלו, אשתו ואמא שלו. אמא שלו התחננה 'תהרגו אותי ראשונה', אמרו לה לא, הרגו את כולם ואותה אחרונה. הם שרפו את כל הבתים, בכל הרחוב היו מפוזרות גופות, יהודים זרוקים והמון דם".
יצחק מסילתי, תאג'ורה: "ערב חודש כסלו מישהו שמע בשוק את הערבים מדברים בלחש בשוק. יו"ר הוועד שלנו, של היהודים אמר 'גם אם יזרקו אבנים, לא לפתוח את הבתים'. בערב חזרנו לביתים, הסתגרנו ואז התחילה השתוללות של צעירים, קצין משטרה הגיע, זרק רימון ובדיוק כשנשמע פיצוץ הרחוב התמלא בערבים שהתחילו להתפרע. הרגו שם שני אחים, ארביב בכור וארביב כליפא, הרגו מורה צעיר, רק בן 18. הרגו את עמירה בוארון – זרקו אותו לבאר וזרקו עליו בלוק. הרגו את בן דודה שלי, לילו עטיה, נער בן 14-15 עם קול שלא שמעתי כמוהו מעולם.
"אני הייתי בין הפצועים. כשיצאתי מהחדר היה לי הרבה דם על העיניים ואמרתי לעצמי שאעשה את עצמי מת. שכבתי ליד הקיר ועשיתי עצמי מת. אחרי שהערבים גמרו לבזוז, אחד זיהה שאני חי והיכה אותי עם עמוד של גדר. ברחתי מהמקום אבל לרוע מזלי הגעתי לאזור עם עוד ערבים והבנתי שזהו, הם יהרגו אותי. אמרתי לעצמי שאני לא אמות לחינם - אני אלחם, אהרוג מישהו. תפסתי מישהו שעמד ליד בית בוער, התחלתי לנשוך לשרוט אותו ואיכשהו הצלחתי להינצל". בהמשך מספר מסילתי כי ההינצלות שלו מהסיטואציה בה הוא מוקף בהמון משולהב עם סכינים וגרזנים היא לא פחות מנס.
“המראות לא עוזבים אותך”
ניסים ברדה, שהלך לעולמו בשנת 2015, סיפר על המראות המחרידים אליהם נחשף בכפר זנזור: "אני ניצלתי, השם עזר לי אבל הרגשתי כמו משוגע. ראיתי גופות של ילדים מונחות בערימה, שרפו את כל הבתים, שחטו את הילדים. זרקו גופות, ריסקו אותם, אתה לא יודע אם זה גבר או אישה, חתכו אותם לחתיכות, כרתו ראשים, לא השאירו כלום. גם אחרי שפינו אותנו למחנה בטריפולי, המראות והריחות של הבשר השרוף לא עוזבים אותך. הרגשתי את עצמי חצי בנאדם, רבע בנאדם".
מי שאחראי לאיסוף הטעון של העדויות הוא פדהצור בנעטיה, יו"ר מרכז אור שלום. לא פעם יצא בעצמו עם רשמקול או מצלמה קטנה, ותיעד את זקני העדה למען הדורות הבאים. שימור הזיכרון בוער בעצמותיו: "אנשים לא יודעים על הפרעות בלוב. למה מכירים את מאורעות תרצ"ו, ומאורעות תרפ"ט, ואת הפרהוד ואת האסון שלנו לא מכירים?
"למה כל זה קפץ לי עוד יותר? כי השביעי לאוקטובר זה קופי פייסט אחד לאחד, חוץ מכמות הנרצחים. אנשים שחוטים, אינוס, כריתת ראשים, נשים בהריון שפתחו להם את הבטן וזרקו את הילד על העצים. זה עוד נדבך בהיסטוריה שלנו, ואם זה נעדר משם, אז זה פחות כוח".
בנעטיה לוקח חלק בטקס בבית הנשיא והוא רואה בכך אקט סמלי חשוב, אבל כזה שדורש עוד עבודה: "תראה אני לא מאמין שזה יזיז את כל העולם, אבל אנחנו עושים נדבך ועוד נדבך. כן, יש פה יש פה הכרה, ואני מצפה שהסיטואציה הזאת תצא מעבר לאירוע הקטן הזה ותלך הלאה. את הנושא הכאוב הזה צריך להכניס לתוכנית הלימודים בבתי ספר".
