בכל תנועה, חיוך ערמומי, נפנוף ידיים עצבני על הקווים, יוסי אבוקסיס מאשש את התדמית המפוקפקת-עוצמתית שלו: הטיפוס שאתה מתעב כשהוא אצל היריבה, ומת עליו כשהוא בקבוצה שלך. מה שמדהים זה שאבוקסיס הצליח לעשות זאת הן כשחקן והן כמאמן. כשהוא הגיע למכבי נתניה, אוהדים חשבו לחכות לו בצומת עם קלשונים, זה הרי האיש שלקח לנו שני גביעי מדינה (עם בני-יהודה ועם בית"ר ירושלים), סחב לנו אותם מתחת לאף בדיוק בזכות ה"אבוקסיסיות" הזו שלו. והוא עוד בא גמור, אחרי רצף כישלונות מהגיהנום. הלוזריות נדבקה לו לעור.
אחרי שנה כמאמן נתניה הקלשונים אופסנו כבר מזמן והקהל ברובו מת עליו. נכון שזה עדיין לא הכדורגל הכי מלהיב בעולם, אבל האוהדים מרגישים שאבוקסיס נלחם בשבילם, חי את המשחק, חתול רחוב עם תעודת פרו שיודע לשרוט, לנשוך, להתלכלך, לבעוט בשחקנים מנומנמים מדי ומזהה בדיוק מתי הרגע הנכון לשלוף ציפורניים כדי להכריע את היריבה.
בתחילת העונה, כשהקבוצה נראתה רע, אבוקסיס שלף את הציפורניים מול ההנהלה והבעלים, הוציא כביסה מלוכלכת החוצה (בענייני רכש שלא הגיע) והעסק נראה לקראת פיצוץ. נדמה היה שהמאמן לקח הימור אחד יותר מדי, מסוכן מדי, והבוס האמריקאי החדש יזרוק אותו הביתה. גם הפעם החתול נחת על הרגליים, שחקני הרכש שביקש נחתו במתחם האימונים ומכבי נתניה התחילה לרוץ.
בליגה המשוגעת והלא יציבה, קשה להעריך עד לאן נתניה של אבוקסיס יכולה לטפס, ומה שבטוח זה שאסור להיסחף בפנטזיות. עדיין מדובר בקבוצה מוגבלת. רק לאוהדים מותר לפנטז. זו אפילו לא פנטזיה, יותר סגירת חשבון: שיחזיר לפחות גביע אחד.
