הנה, בקיצור, מה שג'ון לנון הספיק מאז פירוק הביטלס ועד שנרצח עשור לאחר מכן: הוציא שני אלבומי מופת, עבר עם יוקו אונו מאנגליה לניו-יורק, הוציא ארבעה אלבומים לא אחידים, הלך לאיבוד בלוס-אנג'לס, חזר למנהטן, הפך בשנית לאב (הפעם במשרה מלאה), הוציא אלבום קאמבק, וזהו.
הנחיתה של לנון-אונו בניו-יורק ב-1972 לא הסתכמה בשינוי הכתובת, אלא גם בכיוון שאליו הזמר הוליך את יצירתו. בשנה ההיא לנון פתח בפרק האקטיביסטי והקצר בחייו. היסטורית זה היה מהלך מעניין. מוזיקלית, זו התקופה הכי פחות משמעותית בקטלוג שלו. ואת המסקנה הזו, אפילו המארז המקיף למדי שיצא לאחרונה תחת השם Power to the People, לא יכול לשנות, ולא שהוא לא מנסה.
מי שיטרח להזמין אותו יקבל בתמורה לכ-180 דולר, תשעה דיסקים ושלושה בלו-ריי המכילים את כל מה שלנון והאישה שאיתו עשו לאחר שפרקו את הארגזים בדירה העצומה שלהם בבניין הדקוטה שמול הסנטרל פארק. הדוגמאות הזמינות בשירותי הסטרימינג מספיקות להבנת התמונה. הן מתחלקות לשתיים: הראשונה מרכזת תשעה שירים של לנון שליוו את הסרט הדוקומנטרי One To One: John And Yoko שיצא בשנה שעברה, וניתן להסתדר בלעדיהם. השנייה כבר יותר מעניינת. היא מתמקדת בשתי ההופעות שלנון ואונו ערכו עם הפלסטיק אונו בנד בניו-יורק. לנון, אולי כטראומה מימי הביטלמניה, מיעט להופיע כסולן, כך שמדובר בתיעוד נדיב יחסית. הבעיה היא שבחלק לא מבוטל מהשעתיים פלוס האלו, לא הוא עומד לפני המיקרופון, אלא היא.
הדבר החיובי היחיד שניתן לכתוב על היכולות הווקאליות של אונו, הוא שהיא הייתה אותנטית. ב-Born In A Prison וב-We’re All Water המצב עוד נסבל. לעומת זאת, Open Your Box כבר גובל בעינוי לאוזן. והוא לא היחיד.
גם החלק שבו לנון מוביל את ההצגה רחוק מלהלהיב. הביצוע הארוך ל-Cold Turkey מצוין, וכך גם Come Together הסוחף (הנציג היחיד מימי הביטלס), אך הגרסאות החיות ל-Imagine או ל-Mother, לא מספקות ערך מוסף לעומת ביצועי האולפן הקנוניים שלהם. אחרי שמאזינים להם וליתר הקטעים כאן, מבינים מדוע החיפושית לשעבר בחר להתרחק מהבמה.
