יורם קניוק: במקום ביוגרפיה // עדיה מנדלסון מעוז } אוניברסיטת חיפה, פרדס } 660 עמ'
כשיורם קניוק חזר ממלחמת העצמאות, אחרי שעזב את בית הספר התיכון בשביל להשתתף בה כשהיה עדיין בן 17, ונלחם במשך חצי שנה בגדוד הרביעי של חטיבת הראל, בקרבות שביקשו לפרוץ את הדרך לירושלים, אחותו בת ה-7 מצאה אותו מדמם ומלוכלך על המדרגות. הוא נפצע בקרב בשער ציון. ימים הוא לא דיבר, התנתק מהכל וצייר בגיר שחור על קירות חדר הילדים המשותף לשניהם בבית ההורים שבתל-אביב. הסיוטים שלו גרמו לה לסיוטים והיא עברה לישון בסלון. שנתיים אחר כך כתב לחברתו מפריז: "יורם המת... אבוי לדברים שעולים ודופקים על שערי לב. שרוף את הזיכרונות... הכל חי כלשונות דוקרים כקיץ שורב... אני מוריד את עצמי לדרגא (כך במקור נ.ב.) של מישהו שצריך לזכור כמו מת צועק מקבר, כמו ילד שמת בנבי סמואל".
המכתב אינו שולי או ספיח ליצירתו בפרוזה של קניוק, שנקראה, לפחות בימי חייו, בידי קהל קוראים אוהב ולא קטן, בישראל וברחבי העולם. המכתב מהותי, ואפילו כולל את נקודת המוצא לכתיבתו של קניוק, כי כשהוא כותב "כמו ילד שמת בנבי סמואל" זהו דימוי שחופר מן הקבר של ההדחקה את הזוועה שליוותה את קניוק לאורך חייו הבוגרים. זהו לא רק ילד פלסטיני שנורה בידי חייל, כנראה קניוק עצמו, שקניוק שב והזכיר בנוסחים ובהקשרים בִּדיוניים שונים, אלה הם גם לוחם אלמוני יפה תואר שנפגע מפגז וגופו נחלק לשניים למולו; לוחם שהתגאה ב'אוזן של ערבי' ששמר בקופסת סיגריות; פרטיזן ששרד את השואה, נורה בקרב פלמ"ח ומת בידיו של קניוק ועוד.
הספרות העברית מאז תקופת התחייה מגלגלת את רעיון המת-החי כגילום של היהודי הַגָּלוּתִי שמבקש להתחיות (אלתרמן כתב כבר ב-1938 "וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת") ואחר כך כנופלי הקרבות, שאמורים לגלם במותם צידוק לאומי (גורי כתב ב-1948 "הֵן נָקוּם, וְהֵגַחְנוּ... וְשַׁבְנוּ שֵׁנִית לִתְחִיָּה"). אבל המת-החי של קניוק הוא זה שכמו נידון להיזכר בעל כורחו בהרג, באשָׁם ובמּוּסָר הפרוץ, ולהתקיים כאדם שהפך לחי-מת. אלו היו שָׁנים שבהן לא דובר על אודות תסמונת פוסט-טראומטית (ובלשון קניוק כמה שנים לפני מותו: "רוב האנשים שלחמו בתש"ח חיים בהלם קרב, לא ידעו שזה הלם קרב ולא הבינו את הדברים האלה"). היום הולכים ומתבהרים ממדי השכיחות שלה בזכות לוחמים שוברי שתיקה, אבל קניוק ידע שהוא זקוק לטיפול במה שהוא תפס כ"עַצְבָּנוּתִי". הוא שילם בציוריו לפסיכותרפיסט אמריקאי ורצה להאמין שיתרפא.
הספר המעניין 'יורם קניוק: במקום ביוגרפיה' מוכיח שלא זו בלבד שקניוק לא נרפא, במובנים רבים כתיבתו הייתה נאמנה למבנה הטראומה: טבעת מוביוס. ככל שהתרחק מימיו כלוחם כך מצא את עצמו יותר בליבו של הפצע. פרופ' עדיה מנדלסון-מעוז עברה ברצינות על הכתבים מן העיזבון של קניוק "מתוך רצון לכתוב על היוצר בסגנונו שלו", וידוע ש"סגנונו שלו" הוא בהיר-לשון, אך מתנודד תמיד בין הַמְצָאוֹת ובין עדוּת. החוקרת לא סימנה קשרים הכרחיים בין אירועי חיים ממשיים ובין עלילות סיפוריו, אלא העצימה את התעתוע שקניוק הציג בין זיכרון מטושטש ובין מתן עדות אמינה, והתמקדה בהצגת מידע בעל חשיבות לקוראיו, ובראשו כתבי יד שטרם הודפסו. היא לא הכירה אישית את קניוק ולא נמנתה עם הרבים שקראו לו 'חבר', וניכרת בעבודתה נאמנות והיצמדות לממצאים, והימנעות מלהשית על הטקסטים — או על הפרסונה שחיברה אותם — הנחת יסוד פרשנית. זוהי גם הסיבה, כנראה, לנוכחותו הלוחשנית של המחקר, שלמרות המקורות המקיפים המרשימים שמוצגים בו, החל מעדויות של קרוביו וכלה במחקרים קודמים, ניכר היעדרו של מפתח ליצירת קניוק בכללותה, או לפחות השתדלות לניסוח כזה.
במקום להסדיר ביוגרפיה, היא מצטטת פסקאות אוטוביוגרפיות שבורות משל קניוק, וגם אחרי שכל החומרים מקובצים מולה, היא תמהה בכנות: 'איך מסכמים כתיבה על אודותיו?'
קניוק רצה שיכירו בו ושיחשיבו אותו. על אף הישגיו, תמיד הרגיש נכה, נידון לכישלון, שאינו יודע לכתוב "כמו כולם". ואמנם תחושת הזרוּת של קניוק גרמה לו להיות המייצג הייחודי של הישראליות האלימה והקורבנית. הוא פער פֶּתַח צדדי שדרכו נוכל לבקר במרחבי האימה: מלחמה ושואה, כי הוא ידע שהשער הראשי נעול. ובכך הקדים את זמנו. •
