בצילום: יובל (50), פז (35), אריאל (8)
הדירה: יובל: ״זה בית של המשפחה ואני גר פה כבר הרבה שנים, עוד לפני שהכרתי את פז. אם לא הייתה לנו את הדירה היה קשה מאוד להתקיים פה. זה מקום מהמם. זו הריאה הירוקה של חיפה. מתחת זה מנהרות הכרמל אז לא יבנו פה וזה יישאר ירוק. אתה יורד מהדירה ממש ליער. חזירים וחיות מסתובבים פה״.
איך הכרתם? פז: ״נולדתי במומבאי בהודו והגעתי לכאן ממש צעירה, בת 21, אחרי שפגשתי שם את יובל. עבדתי במסעדה ויובל הגיע במקרה לאכול. הוא היה נראה כמו כל הישראלים שם - הומלס עם ראסטות. הוא הישראלי הראשון שפגשתי בחיים. הכנתי לו אוכל והוא הסתכל עליי ואמר לי ׳איזה יפה את׳. למחרת הוא בא שוב, שיחד את בעל הבית כדי לקבל את המספר שלי, והתקשר. אמרתי לו זה לא יקרה. אנחנו עכבר וחתול, אבל הוא שיכנע אותי שהוא רציני. זה התאים גם לרצון שלי לצאת מהודו״.
לצאת? פז: ״אבא שלי דיכא אותנו. הוא החליט מה אני צריכה ללמוד ורצה להחליט עבורי הכל ואני לא כזו. ברחתי מהבית כמה פעמים. לא הסכמתי שאף אחד יחליט בשבילי, והיה ברור לי שאני לא אשאר שם. יובל הבין שאני שונה ולא מישהי שהוא יגיד לה ׳תשבי בבית׳. אמרתי לו שאם אני מגיעה לישראל אני לא מוכנה לחיות על חשבונו ואני רוצה לפתוח עסק משלי. אחרי כמה חודשים התחתנו בקפריסין והגענו לישראל״.
ישראל? פז: ״קשה פה. הרגשתי מיד גזענות שלא הכרתי לפני. זה קורה כל יום, גם עכשיו. השכנים פה בבניין לא מדברים איתי. זה הבית שלנו וכשניסיתי לסדר את הגינה למטה ולשתול צמחים - הם לא היו מוכנים. השכנה אמרה ׳אם את רוצה לנקות, תחזרי להודו ותנקי את המדינה שלך׳. גם עם המשפחה של יובל זה לא פשוט. אני גם לא מוכנה לשתוק כשאני נפגעת. זה גרם לי לחשוב אם אני נשארת כאן ואם זה בשבילי. זה הביא למריבות ביני ובין יובל והעמיד את היחסים שלנו במשברים. אני נפגעת מהאנשים סביבי שמתייחסים אליי בזלזול ובהתנשאות בגלל שאני שונה. למה? זה לא בסדר. אנשים הם אנשים, אנחנו אותו דבר״.
מה טוב פה? פז: ״המדינה יפה ויש גם אנשים טובים״. יובל: ״אני רציתי לגור בהודו, היא לא רצתה. היא הייתה מספרת לי כל יום מה עובר עליה, אבל עד שלא פתחנו את המסעדה והתחלתי לעבוד איתה ולחוות את זה, לא הבנתי באמת״.
מסעדה? פז: ״לאמא שלי היה דוכן של אוכל רחוב וקייטרינג ותמיד רציתי להיות כמוה. בישול זה לא רק ללמוד, זה בעיקר לראות. הייתי מסתכלת עליה מבשלת והולכת איתה לשווקים. היא נתנה לי לטעום כל דבר. טעמתי המון ותוך כדי למדתי. כשהגעתי לחיפה התחלתי לעבוד בכל מיני מסעדות ורציתי לבשל את האוכל שלי, אבל במסעדות שעבדתי בהן לא ממש רצו. לפני 4 שנים, אחרי שנמאס לי לעבוד בשביל אחרים בלי לקבל שום הערכה, פתחתי את ׳קיסר׳ - המסעדה שלי בשוק תלפיות שם אני מגישה אוכל הודי מהבית״.
יובל? ״אני ארכיאולוג במקצוע. הייתי עשר שנים ברשות העתיקות ואחרי שפתחנו את המסעדה הייתי מגיע לעזור וזה שאב אותי פנימה. בשלב מסוים הבנתי שאם אני משלם למנהל של מסעדה עשר או חמש עשרה אלף שקל כשאני מרוויח פחות בעבודה שלי, עדיף כבר שאצטרף ואנהל את המסעדה בעצמי״.
אוכל הודי? יובל: ״חיפאים גרועים בענייני קולינריה. מספיק להם חומוס ופיתה. גם מבחינה כלכלית קשה פה למרות שגם בתל-אביב המצב לא להיט. הרבה מאוד עסקים פה פשטו רגל, גם כאלה שהיו ממש מצליחים. הכל אשלייה אופטית כי המדינה גוזרת ממך 50%. לא משנה כמה אתה חושב שהמקום מלא ואתה מצליח - בסוף היום לא נשאר כלום. המזל שזה משהו שאנחנו אוהבים ומעניין". פז: ״אני נהנית במסעדה. אני אוהבת את הקצב ואת האנרגיה אבל זה לא קל. אנחנו יוצאים ב-10 בבוקר וחוזרים באחת בלילה. הילד לפעמים איתנו, לפעמים עם ההורים של יובל, ולפעמים כשיש צוות יובל איתו. מסעדה זו השתעבדות״.
השתעבדות? יובל: ״אני עוזר לה בהכנות אבל רק פז מבשלת. זה הקסם וזה השיעבוד. מסעדה זה בית כלא עם עבודת פרך, אתה לא יכול לצאת. ירדתי 20 קילו מאז שהתחלתי לעבוד עם פז במסעדה. זה אינטנסיבי, ואם לקחת איזה יום חופש או לא הרגשנו טוב ולא פתחנו אז אנשים מתקשרים ואומרים לנו ׳אתם אמורים להיות פה, כתוב שפתוח׳״. פז: ״תבין, אני שמה בכל מנה את הנשמה שלי. אני רוצה לתת לאנשים את טעם הילדות שלי, את החוויה שעברתי בתור ילדה בהודו״.
מצב כלכלי? פז: ״לא נהיה עשירים מהמסעדה. המדינה לוקחת הכל. המזל הוא שאנחנו מצליחים לעשות הכל כמעט בלי עובדים״.
עתיד? פז: ״אני ממש רוצה לפתוח בתל-אביב. שם קורים הדברים ואני יודעת שאני אשתגע שם. אני אוהבת עיר וחיפה זה לא ממש עיר. אחרי 22:00 אין אנשים ברחוב״.
בילוי? פז: ״החיים שלנו זה רק סביב המסעדה״. יובל: ״אנחנו זה מקום הבילוי. אנשים באים לבלות אצלנו. המסיבה קורית אצלנו״.
