הקרחון שבדרך
במשך שנתיים ההנחה הפוליטית הרווחת הייתה שסיום המלחמה הוא גם סופה של הקואליציה, והנה פלא: אין ניצחון מוחלט, חמאס על הרגליים, דגלי טורקיה מונפים בעזה וטראמפ הכריז רשמית על איסור החלת ריבונות ביהודה ושומרון, אבל סמוטריץ' ובן גביר מכילים בינתיים את מדיניות ההכלה. השניים שאיימו בפירוק הקואליציה על בסיס חודשי, מסבירים עכשיו שהם בכל זאת מצליחים להשפיע מבפנים.
6 צפייה בגלריה
(טראמפ מקשיב לגרהאם. בלון ניסוי לקראת הצעד הבא של הנשיא? | צילום: AP Photo/Alex Brandon)
לנוכחות שלהם בקבינט המצומצם אכן יש השפעה מסוימת על הקצב ותנאי השיט, אבל הספינה מפליגה בינתיים בנתיב אחר מכל מה שהבטיחו בציונות הדתית ובעוצמה יהודית. הקרחון שבו עלולה ספינת הממשלה להתנגש בעוצמה ממתין ב־18 בנובמבר, מועד הביקור של מוחמד בן־סלמאן בבית הלבן. טראמפ אמנם התחמק השבוע כשנשאל בראיון לתוכנית "60 דקות" אם התנאי של יורש העצר להצטרפות סעודיה להסכמי אברהם יהיה הכרה במדינה פלסטינית. אבל רמז קודר באופק הגיע דווקא מהסנאטור לינדזי גרהאם, אולי הידיד הקרוב והמושבע ביותר של ישראל במפלגה הרפובליקנית, שאמר לאחרונה שפתרון שתי המדינות הוא היחיד האפשרי. בממשלה יש מי שחושד שזה בלון ניסוי לקראת הצעד הבא של טראמפ, שסיפר באותו ראיון על האופן שבו הוא דוחף את נתניהו להתגמש, לחץ שעטוף במחמאות ובגיבוי נשיאותי מול המשך המשפט של ראש הממשלה.
גם הטיוטה להחלטה על היום שאחרי בעזה, שהפיצו האמריקאים בין חברות מועצת הביטחון של האו"ם, מעוררת אי־נוחות אצל חלק מהשרים (וגם באופוזיציה, שלמדה לאגף מימין): אמנם יש בה מחויבות לפירוק חמאס מנשקו, אבל גם איחוד הזירות בין עזה ליו"ש, אפשרות לכניסה של האו"ם בדלת האחורית, ובעיקר בִּנאום מוחלט של השליטה הביטחונית שיוצאת מידי ישראל למיקור חוץ. בין דומיננטיות טורקית־קטארית בעזה לבין חסות של סעודיה והמפרציות, ישראל עלולה לקבל גם וגם. נתניהו כמובן מעדיף את האפשרות השנייה, אבל תג המחיר של עוד צעד, גם אם הצהרתי בלבד, אל המדינה הפלסטינית – אולי לא יעבור את הסף הקואליציוני ערב בחירות. אולי. הרי אם היו מספרים לסמוטריץ' לפני שנה שהוא יזרום עם כל התקדימים שנרשמו במשמרת שלו, הוא היה מבטל בזלזול. האולטימטומים שהציב, מגרגירי החיטה ועד הפסקת המלחמה, קרסו. אבל הוא כבר מושקע מדי. מאוחר מדי אפילו לחתוך הפסדים. גם פוליטית זה כבר לא מה שישפר את מצבו. בסביבתו אומרים שנמאס לו להיות הילד עם האצבע בסכר.
אם פעם הפוליטיקאים של המפד"ל נאלצו להסביר לרבנים למה חשוב לשמר את הקואליציה, עכשיו זה הפוך: הרבנים נלהבים מהשילוב של ביבי וטראמפ. כשיו"ר מפלגת הציונות הדתית שוקל לפרוש בזעם הם מסבירים לו שגאולתן של ישראל קמעא קמעא.
כשנשאל טראמפ אם התנאי של סעודיה להצטרפות להסכמי אברהם יהיה הכרה במדינה פלסטינית, הוא התחמק. אבל לינדזי גרהאם אמר שזה הפתרון האפשרי היחיד
מנוף הלחץ של סטרוק
לא צריך להיות בן של היסטוריון כדי לחשוב על הדמיון בין הדרישה האמריקאית הטרייה לאפשר מעבר בטוח למחבלי חמאס שנלכדו במנהרות של רפיח, לבין התביעה לשחרר את המצור על הארמייה השלישית שכותרה בסיני בסוף מלחמת יום הכיפורים. יש כמובן גם הבדלים היסטוריים, ו־200 מחבלי חמאס לא שקולים ל־45 אלף חיילים, אבל העיקרון זהה: גולדה עמדה אז בתוקף מול קיסינג'ר כדי למנף את הלחץ על המצרים המכותרים להשבת שבויי המלחמה שלנו. נתניהו, בלחץ טראמפ, התכוון השבוע לאפשר מעבר בטוח - ללא תמורה ידועה ‑ של המחבלים בלי נשקם, אל הצד השני של הקו הצהוב. רק סערה קואליציונית מנעה את המהלך שנחשף לפני הביצוע.
כיס המחבלים הזה (כיס דומה נמצא גם באזור חאן־יונס) מוכר למערכת הביטחון כבר זמן. בדרג המדיני למדו עליו קצת באיחור, בעקבות התקריות שבהן נפלו שלושה לוחמים תוך כדי הפסקת האש, והיו עוד ניסיונות שנכשלו. ההסבר שניתן אז לחברי הקבינט, אולי בניסיון לגמד את ההפרה של הפסקת האש, היה שמדובר בקבוצת מחבלים חמושה היטב שנלכדה במנהרות שתחת רפיח ואין לה מה להפסיד. "מצדה" בעזה. אבל הפרשנות המרומזת שנלוותה להסבר הזה בעייתית: אלה לא מנותקי קשר מהנהגת חמאס, ואת ההפרות של הפסקת האש היה אסור להכיל. בשני המקרים האמריקאים איפשרו לנו תגובות מדודות, שעות ספורות של אש מנגד על כל אחת מההפרות הללו, שבסופן שיבה כפויה להפסקת האש.
האמריקאים הבינו שהאירוע הזה מסכן את הפסקת האש וניסו לנטרל אותו באופן מבוקר. הוויכוח הטקטי על 200 מחבלים מבטא את הפער העקרוני בתפיסות העולם. מבחינת טראמפ המלחמה הסתיימה. 200 חמאסניקים לכאן או לשם הם לא סיבה לסכן את השלום במזרח התיכון שעליו הכריז. מבחינת נתניהו – או מדויק יותר, מבחינת שותפיו לממשלה – שום דבר עדיין לא הסתיים.
אפילו ההצעה הסבירה יותר, להתנות את המעבר הבטוח בהשבת החטופים החללים האחרונים, נתקלה בהתנגדות של אגף ימין בקבינט המצומצם, שלא מוכן לשלם שוב על מה שישראל כבר שילמה עליו מחירים כבדים. לאורית סטרוק, למשל, יש רעיון למנוף לחץ אחר: כליאה מחדש של משוחררי העסקה שנמצאים ביו"ש. התקדים הוא היוזמה שלה אחרי חטיפת שלושת הנערים ב־2014, שהשיבה לכלא עשרות ממשוחררי עסקת שליט. מאז החוק השתנה באופן שמקל משפטית על התהליך. שחרור מחבלים כבר לא מתבצע בחנינה אלא בהחלטת ממשלה, ולכן גם כליאה מחדש לא דורשת איסוף ראיות חדשות לפעילות טרור. על הנייר מספיקה החלטה נוספת של ממשלת ישראל. אלא שההכרעות כעת מתקבלות על ציר קריית־גת־וושינגטון.
מול קיסינג'ר, גולדה עמדה בתוקף כדי למנף את הלחץ על הארמייה השלישית להשבת שבויי המלחמה שלנו. מול טראמפ, נתניהו התכוון לאפשר מעבר בטוח של המחבלים בלי נשקם
עד החטוף הראשון
השבוע נרשם ציון דרך שלרגעים במלחמה נראה כמעט דמיוני. בעזה יש כעת מספר חד־ספרתי של חטופים. המידע העדכני שהונח בפני הדרג המדיני מצביע על כך שביכולת חמאס להגיע לכל החללים. אמנם לא בלי קשיים, אבל בניגוד להערכות מוקדמות, יש אפשרות לסיים את הפרק הזה בלי שאף אחד יישאר מאחור. ההבטחה על השלטים לאורך כל המאבק להשבת החטופים הייתה "עד החטוף האחרון", אבל אולי מדויק יותר: מהחטוף הראשון. הדר גולדין, שנחטף בהפסקת אש בצוק איתן, ועדיין לא הושב.
משפחתו של הדר ותיקה ומפוכחת אולי יותר מאלו שהצטרפו לסטטוס הבלתי נסבל שלה בשנתיים האחרונות. היא זוכרת היטב ימים אחרים, עשור בין צוק איתן לבין 7 באוקטובר, שבו בעזה היו חטופים חללים וכמעט איש לא התעניין. כשניצן אלון עזב השבוע את מיפקדת החטופים, ואווירת הסיכומים התחזקה, עלה שוב החשש שהם גולשים שוב לאחור בזמן אל הימים ההם.
החזרת ארונותיהם של אסף חממי, עוז דניאל, עומר נאוטרה ואיתי חן זכרם לברכה הסירה חשש אחד – שחמאס יעכב בכוונה דווקא את החיילים – אבל הציפה מחדש דאגה אחרת שהתבדתה עד כה: אובדן עניין של טראמפ בחללים. גם אחרי שובם של החטופים החיים הוא נותר מחויב לגמרי, ותעיד העובדה המדהימה שנשיא ארצות־הברית, מוושינגטון, היה על הקו עם אורנה ורונן נאוטרה עוד לפני שקציני צה"ל הגיעו למסור להם רשמית את ההודעה. השיחה של משפחת נאוטרה עם נתניהו, אגב, נערכה רק 24 שעות אחרי.
השאלה שמייסרת את משפחות החללים שעדיין שם היא אם המחויבות הזו תימשך גם אחרי השבתם של שני החללים האמריקאים – עומר ואיתי. ואולי בדיוק לתוצאה הזו חמאס כיוון. לטראמפ כבר אין אזרחים בידי חמאס, אבל נכון לכתיבת שורות אלה לישראל נותרו עוד שישה (חמישה ישראלים וזר אחד שנחטפו משטחה).
המידע העדכני מצביע על כך שביכולת חמאס להגיע לכל החטופים החללים. אמנם לא בלי קשיים, אבל בניגוד להערכות מוקדמות, יש אפשרות לסיים את הפרק הזה בלי שאף אחד יישאר מאחור
המהפך הליטאי
ההתייעצויות הממושכות אצל הרבנים הליטאים על נוסח חוק הגיוס של בועז ביסמוט חשפו מהפך מסוים: החוק תקוע עכשיו, ולא בגלל נתניהו אלא בגלל החרדים. באופן רשמי, התירוץ לדחייה הנוספת בהגשתו הוא שראש הממשלה "ביקש לעיין" בנוסח שנתפר בין יו"ר ועדת חוץ וביטחון לבין אריאל אטיאס, אבל הפלפולים כרגע הם בחצרות הרבנים. נתניהו מן הסתם לא מצטער על משיכת הזמן, בטח כשזה כבר לא באשמתו.
אחרי ההפגנה בשבוע שעבר הודיע דרעי שהוא לא מוכן להתקדם בלי תמיכה פומבית, מראש, של בכירי הרבנים הליטאים. הוא חוטף בפשקווילים שהופצו בשכונות החרדיות וגם בהקלטות שדולפות ממועצת החכמים. נמאס לו. יו"ר ש"ס במצב רוח רעוע. מי ששוחחו איתו התרשמו שהביטחון העצמי המפורסם שלו בשפל. הקמפיין הפנים־חרדי שמטיל עליו את האחריות מחלחל מהקירות אל תוך בתי המדרש. נכדיו שלומדים באליטה הישיבתית ודאי ידעו לספק לו תמונת מצב עגומה.
בתורה שבעל פה, הבכירים בחברי מועצת החכמים הוקלטו נגד החוק, חלקם גם עקצו את דרעי אישית. בתורה שבכתב הם חזרו לגַבות אותו אחרי שאנשיו הפעילו לחץ כבד על הרבנים לפרסם מכתבי תמיכה שיבהירו שאינו פועל על דעת עצמו. הרב משה מאיה, ותיק חברי מועצת חכמי התורה, אפילו הובא אל הכנסת לישיבת הסיעה כדי להפגין תמיכה ביו"ר המפלגה.
אבל לא כולם יישרו קו: הדומיננטי והבכיר בחברי המועצת, הרב יצחק יוסף, חתם לבסוף על מכתב שתומך במאמצי החקיקה באופן כללי, אבל כל עין חרדית הבחינה מיד בכך ששמו של דרעי לא הוזכר. אותן עיניים גם שמו לב לכך שבביטאון "הדרך" הושמטה בסוף השבוע שעבר תמונתו של הרב יוסף מסיקור הפגנת הענק של החרדים. ניואנסים דקים שמסגירים מהומה קשה בתוך ש"ס.
דרעי נמנע מלהכתיר את הרב יוסף לנשיא מועצת החכמים. ואולי באמת אין טעם, אם ההחלטות הגדולות ממילא נתונות להנהגה האשכנזית.
החסידים בכל מקרה נגד, אבל רבני דגל התורה מתמהמהים עם תשובה ברורה. הם היו מעדיפים שש"ס תעשה בשבילם את העבודה המלוכלכת גם בלי שייאלצו לתמוך אקטיבית ופומבית בחוק. הם לא ממהרים גם בגלל הערות הייעוץ המשפטי על הנוסח, שכוללות גם הצעה לחלופות – כאלה שלא מתכנסות לרף המקסימום שהרבנים מוכנים לו.
ויש עוד שיקול: בהנחה שבג"ץ יפסול חלקים נרחבים מהחוק, אם לא את כולו, החרדים ממסמרים את עצמם לנקודת פתיחה נחותה בסבב החקיקה הבא.
בינתיים, אולי בגלל ההבנה שעכשיו הכדור תקוע בידיים שלהם, החרדים קיפלו את חרם ההצבעות שהם מובילים מתחילת המושב הקודם. הקו החדש יהיה קידום חוקים קואליציוניים בקצב של אחד לשבוע – תמורת תג מחיר הולם לכל חוק. התמורה לרפורמת התקשורת של קרעי היא לכאורה הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, אבל בכנסת יש מי שחושד שיש כאן פיילוט מתוחכם יותר: לראשונה בהיסטוריה של הכנסת, חקיקה ממשלתית מקודמת בלי הייעוץ המשפטי. מבחינת החרדים זה תקדים חשוב – לא פחות מהחוק של בתי הדין – אם אפשר לקדם חוק ממשלתי גם בלי תמיכה של הייעוץ המשפטי, אולי יתברר שאפשר לעשות זאת גם עם חוק של ועדת חוץ וביטחון.
החרדים, אולי בגלל ההבנה שהכדור בידיים שלהם, קיפלו את חרם ההצבעות שהם מובילים. הקו החדש יהיה קידום חוקים קואליציוניים בקצב של אחד לשבוע תמורת תג מחיר הולם לכל חוק
