קצב ואופי המאורעות הציבוריים ממשיכים ומרסקים את דמותה הערכית והליברלית של המדינה: עוד חוק ריאקציוני ועוד פרשיית שחיתות, עוד דריסה של המוסר והערכים ועוד צפצוף ארוך על השיוויון בנטל והחופש האישי. כאשר כולנו עייפים ומותשים, אני תוהה אם זו אינה העת לנהוג כהמלצת אלבר קאמי: פשוט להיכנע ולהשתבלל נוכח התנפצות המציאות החיצונית, לוותר על התקוות הגדולות ולהסתגר בדל"ת אמות - כדי לשרוד.
לתפישתו של הסופר האלג'יראי למוד הסבל והתבונה, כאשר המציאות החיצונית מתרסקת על האדם להיות עיוור לה, לסוכך על הראש, לאטום אוזניים ולעבור לחיות את חייו הקטנים והסיזיפיים.
סבבה, קאמי, אני הולכת איתך. ממחר בבוקר אני בדל"ת אמותיי, אבל אתה מבין שכאשר ימומש החוק להשתלטות הממשלה על התקשורת, לא בטוח שאוכל להביא כאן את דבריך? ומה באשר לחוק להגדלת סמכויות בתי הדין הרבניים, שידרדר עוד את מצבי האזרחי כאישה? או הכוונה לבדוק בציציות של כולנו ולברר עד כמה אנחנו יהודים, כאילו שבנו אל הגולה האנטישמית, רק בהפוך על הפוך? ואלה דוגמאות רק מהימים האחרונים.
תשושת מציאות אני עוד מגלה שמץ של אזרחות מודאגת, ורגע לפני שעל פי המלצתך אברח אל תוך חיי הקטנים אני עוצרת ושואלת, איפה הכסף? ומסתבר שזה מה ששואל גם מבקר המדינה, שמהדוח שפירסם בשבוע שחלף עולה שהקבינט החברתי-כלכלי לא התכנס כבר בדצמבר 2023 ולא פעל לאורך חודשים במהלך המלחמה, ומתוך כך לא ניתן מענה מערכתי ליישובי קווי העימות. בנגב המערבי רבים מחכים לפיצוי נזקים, הצפון נטוש ותושביו עדיין לא חוזרים, כאשר קולות המלחמה הבאה מהדהדים בשטח.
ומה איתה באמת, עם המלחמה הבאה? איך נעמוד בעלויות שלה, כאשר המבקר מגלה ששר האוצר לא רק שלא קיצץ בכספים הקואליציוניים כפי שמצופה ממנהיגות אחראית, אלא אף הגדיל אותם - על חשבון הביטחון והעתיד של כולנו?
ואפרופו עתיד, מה לגבי דירוג האשראי שהידרדר והתוצר שמתרסק, התקציבים שנועדו לתמוך במחקר ובמדע הישראליים אבל עוברים במיליונים למי שצועקים "נמות ולא נתגייס", או למפעלות סטרוק והמורשת היהודית? ומה נשיב לחברינו מהצפון, אלה שהבית שלהם עוד לא שופץ, ובמקום תקומה קיבלנו תנומה? כן, גם אני קראתי בעיתון ש"הכספים הועברו", אבל גורמים בשטח מספרים שהדרך לשיקום עוד ארוכה, אז קחו אוויר.
וקחו גם את קאמי, שאמר (בציטוט חופשי): "אל תחפשו תקווה, סדר ומשמעות, העולם הוא מקרי ושותק ואבסורדי. ולכן יש זמנים שבהם עדיף להתרחק מרעיונות גדולים ולמצוא משמעות בדברים הקטנים; לחפש בתוך החורף שמסביב את הקיץ הבלתי מנוצח שבפנים”.
השאלה הגדולה היא האם אנחנו, ישראלים חמי מזג ולב, מסוגלים בכלל להשתבלל ולהתעלם מהעוולות הגדולים לטובת חיינו הקטנים? את התשובה הברורה אנחנו נותנים בהצדעה אל מול ארונו של חטוף חלל שחוזר הביתה לקבורה אחרי 11 שנים: סליחה, קאמי, אבל אנחנו פשוט לא מסוגלים.
