הפנקס פתוח / בשנת 2021 העניקה לעצמה ההסתדרות מתנה מקורית לכבוד 100 שנים להיווסדה: סרט שיצר במאי דוקו ושודר בערוץ דוקו, אבל היה "דוקו" בערך כמו ש"חוק הגיוס" נועד לגייס. במסגרת הסרט, "הפנקס האדום" שמו, מופיע יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד, ומהגג על הדרך הארוכה שעבר הארגון העוצמתי מאז ימי טרום המדינה, דרך שלטון מפא"י ומהפכת חיים רמון, כשלצידו בכירים ומומחים שמגמדים את קופות השרצים שנפתחו לסירוגין לאורך השנים. "שחיתות?", תהה אקדמאי אחד, "זה המקום שאליו הולכים לחפש שחיתות במדינה? באמת?"
ובכן, באמת. כלומר, מבלי לפגוע בחזקת החפות של כל אחד ואחת מהמעורבים הרבים בפרשה המסועפת שנחשפה השבוע (נדמה שחוץ ממשיח מ"מחכים למשיח" כולם יגיעו מתישהו למשרדי להב 433), נשמע שנאספו די סיבות כדי לבחון שמא ההסתדרות לא פיתחה חיסון פורץ מפני קומבינות, שפוגעות קודם כל בעיקרון הנאצל של העבודה המאורגנת. ולא סתם לבחון: שנתיים(!) נמשכה החקירה שהגיעה עד לבר-דוד וקשריו הקרובים עם בעל סוכנות ביטוח שהוא, ממש במקרה, קבלן קולות בכיר במפלגת השלטון ובעל מניפת קשרים מפוארת כמו נוצות טווס. כן, למרות המאמץ הפתטי להאשים את בר-דוד בחתרנות על רקע פקקטע-שביתה שנמשכה כמה שעות, ההסתדרות נמצאת כבר שנים במיטה עם מפלגת השלטון; המפלגה שהמייסד שלה הכריז עם בחירתו לראשות הממשלה ב-1977: "29 שנים חיינו תחת משטר פרוטקציוניסטי, המשחית כל חלקה טובה עם הפתקים האלה הנודעים, והאזרח היה תלוי בשלטון בעצם מחייתו, בפרנסתו, בקיומו".
אמנם ההיתלות בדמותו של מנחם בגין ז"ל (ממלכתי! צנוע! "יש שופטים בירושלים"!) הפכה לענף ספורט במרכז-שמאל (אפילו מרצ השתמשו בו בקמפיין בחירות ב-2019), שיש בו צביעות והיתממות, כמעט כמו הניסיון של ראשי ההסתדרות להצטייר כאילו מעולם לא דבק רבב בארגון ובוועדים הגדולים. אבל לפחות בהקשר של הזוגיות היציבה והמניבה לכאורה של ההסתדרות ומפלגת השלטון, אפשר להגיד שהמשטר הפרוטקציוניסטי לא הלך לעולמו בגיל 29 בלבד: הוא חי, בועט ומתלוצץ עם חוקריו.
והיד רוחצת / אגב, במשטרה הצליחו להשחיל פדיחה לשונית/היסטורית בחקירה החשובה, כשקראו לפרשה "יד לוחצת יד". הביטוי הנכון הוא כמובן "יד רוחצת יד" (מלטינית: Manus Manum Lavat), המופיע לראשונה אצל הפילוסוף, המחזאי והסופר הרומאי סנקה הצעיר (לא לבלבל עם אביו, סנקה הזקן), שלעג לשחיתות שפשתה ברומא בספר "הַדְלַעתוֹ של קלאודיוס האלוהי". לא מיותר לציין שסנקה עצמו היה מקורב לכל מיני קיסרים ויריבם של אחרים ואף הואשם בשחיתות, אם כי טען בשלוותו הסטואית (הוא היה הוגה בזרם הפופולרי לזמנו) שגם לפילוסוף מותר להיות ממש עשיר.
זה כמובן לא עזר לו כשנירון קיסר התהפך עליו, האשים אותו בהיותו חלק מהקשר להתנקש בחייו והורה לו להתאבד ללא משפט. הביצוע של סנקה, באמצעות חיתוך ורידים, מתואר בציורים מפורסמים, למשל של פטר פאול רובנס, ז'אק-לואי דוד ועוד. הידיים של סנקה רחצו ולחצו ידיים אחרות, אבל כמו רבים כמוהו לאורך ההיסטוריה, בסוף הגיע הרגע שבו יצא כשידו על התחתונה.
להתעסק עם הזוהרן / מבלי להידרש לעניין עצמו, שהוא מורכב ורב-שכבתי (לא שזה מפריע למישהו בימינו), מרתק לעקוב אחר אוסף הקינות בעברית לרגל חורבנה המובטח של ניו-יורק, שכידוע הייתה ערש הציונות ונושאת הדגל של חזון ארץ ישראל השלמה עד לניצחונו בבחירות לראשות העירייה של זוהרן ממדאני. יצירות אלו מצטרפות לקאנון המתרחב של "המערב גוסס" (תת-ז'אנר: "אירופה גמורה"), שמעסיק מאוד את האגו הישראלי מרוב צדדיו (הימין, המרכז וגם השמאל בנוסח "ארץ נהדרת", שאפילו הקדישה לממדאני את אחד ממערכוני ההסברה שלה), כמעין הוכחה שכל הביקורת נגד ישראל אינה אלא חלק מתהליך התאבדות מוסרי ודמוגרפי.
אולי זה יישמע מוזר, שלא לומר תימהוני, אבל קצת מגוחך לשמוע השכם והערב את התחזיות האפוקליפטיות שבוקעות מתוך מדינה, שקיומה בפורמט הנוכחי מוטל בספק ללא טיפול בהול בנושאי יסוד דרמטיים וארוכי טווח (גיוס, שוק העבודה, השכלה בסיסית וגבוהה, תחבורה, צפיפות). גם אם בוערת איזו להבה מתחת לעשן המיוחס לניו-יורק, פריז, לונדון ואחרות: זה עדיין לא מסביר את קיתונות הלעג כלפי כוחות הכיבוי שלהן, בזמן שהבית הישראלי עוד רגע נשרף.
בשלוש מילים / שבוע חלש, הא?
משפט בשבוע / "אי–אפשר להשאיר את ההובלה לרחוב, לאנשים קיצונים וחסרי אחריות" (שר המשפטים פונה לראשי האופוזיציה. כידוע הקואליציה כולה היא מופת של טיפוסים מתונים, שקולים ובעלי התלהבות יתרה בתחום נטילת האחריות)
אמנות הביטחון / מה הקשר בין סרט בהפקת צה"ל על מלחמת ששת הימים, פרשת שתילת הנשק בסדרה "מחוז ירושלים" ולוחם שהשאיל רובים להפקות קולנוע? התשובה טמונה בדוקו המבריק "שוטינג" (זמין ב–yes), שבו הבמאית נטעלי בראון מדגימה כיצד הניסיון לעשות אמנות בנושאים ביטחוניים מוביל למקומות בלתי צפויים ומטרידים. מומלץ לא רק בגלל הנושא והביצוע: מי יודע מה העתיד של יצירות כאלה במדינת שלמה קרעי ומיקי זוהר.
