כשבוחנים את הניצחון של זוהרן ממדאני בבחירות לראשות עיריית ניו-יורק צריך להביא בחשבון, לפני הכל, שהוא לא קשור רק ליחסו לישראל, אלא גם לסוגיות אחרות, חלקן קשורות ליוקר המחיה וחלקן לביטחון ברחובות ודברים נוספים המטרידים את הניו-יורקים ביום-יום.
אבל בה במידה זו תהיה טעות להתעלם מכך שניצחונו קשור גם ליחסו לישראל. לפי סקר של סי-אן-אן ערב הבחירות, שליש מהבוחרים ראו ביחסו לישראל את הנושא משמעותי בהצבעתם, ועוד שליש חשבו שזה נושא משני, אך עדיין אחד הרלוונטיים להצבעתם. אי-אפשר להתעלם מכך.
ובהקשר זה חשוב להבין שממדאני אינו עוד צעיר אמריקאי, או ישראלי, שמבקר כמו רבים את ממשלת ישראל. הוא לא הסתפק באיום להורות למשטרה לעצור את נתניהו אם יגיע לעיר - הוא שולל את הציונות, כרעיון, מבחינה עקרונית. כך גם התחנך אצל אביו, פרופ' מחמוד ממדאני מאוניברסיטת קולומביה, שבשנים האחרונות מקדם במחקריו את זיהויה של הציונות כפרויקט קולוניאלי-התיישבותי.
יתרה מכך: ממדאני אינו שולל רק את הציונות, הוא הרבה להדגיש שלמוסלמים יש מעט מדי כוח פוליטי בניו-יורק. ואף שיש צדק בדבריו, ותמיכה במוסלמים אינה בהכרח דבר שיהודים צריכים להתנגד לו, לעיתים להפך, ברור שבנסיבות הפוליטיות של הסכסוך הטענות בעד הצורך לחזק את הכוח של הפוליטיקה המוסלמית בתפוח הגדול טומנות בחובן את המחשבה שליהודים יש יותר מדי השפעה. בכך ניצחונו של הבן אינו מבשר טובות.
זה לא אומר, כמובן, שניו-יורק, למעשה העיר היהודית החשובה בעולם, תתהפך. ראש העיר שם הוא רק משרה אחת במערכת פוליטית מורכבת, והעיר בנויה על מוסדות רבים שלא קל לשנותם. אבל ממדאני יכול לבטל שיתופי פעולה והשקעות במוסדות ישראליים, כפי שכבר הבטיח. ואם עד עכשיו ההפגנות האנטי-ישראליות לוו על ידי שוטרים תקיפים, שהשרו ביטחון ברחובות והבטיחו שההפגנות לא יגלשו לאלימות פיזית, עתה, כשהמשטרה בשליטתו, ההפגנות יכולות להיות מאיימות יותר, בשם "חופש הביטוי" והפחתת הכוח המשטרתי.
הפוליטיקה מול אמריקה צריכה להשתנות. צריך לשלוח נציגים שמדברים בשפת ממדאני, מול מי שלא מתרשמים רק מ”ניצחונות מוחלטים”
ועם זאת, בצד החיובי, הניצחון של ממדאני - וניו-יורק תמיד מובילה בטרנדים, גם פוליטיים - מעיד גם על הרצון בפוליטיקה חדשה, גם שם וגם אצלנו. שהרי אסור לשכוח שממדאני ניצח, בין היתר, משום שמולו עמד מועמד לא אטרקטיבי, מבוגר, שכבר היה מושל, ונחשד בהטרדות מיניות ובהיותו מייצג הממסד הפוליטי הישן.
לכן הניצחון של ממדאני מצריך גם שינוי בדפוסי הגישה של הפוליטיקה הישראלית לאמריקה. בימינו היא מתמקדת בעיקר בשמירה על הקשרים עם טראמפ ואנשיו, ובהדגשת הערכים הדמוקרטיים והליברליים המשותפים למדינות. אבל כשהיחס לדמוקרטיה ולממד הליברלי שלה מתערער גם שם, וגם אצלנו, וטראמפ הוא עדיין נשיא שנוי במחלוקת שם - ברור שגם הפוליטיקה הישראלית באמריקה צריכה להשתנות.
ישראל צריכה לשלוח נציגים שמדברים בשפה של ממדאני, והכוונה היא לא רק ליכולתו לרקוד, לשיר ולנגן ראפ כאחד האדם - אלא גם להצגת ערכים שידברו אל הדור החדש, שלא מתרשם רק מדיבורים על ניצחונות מוחלטים, והישגים צבאיים וטכנולוגיים, אלא שואף לחיים קהילתיים ונוחים יותר, לאחווה בין בני אדם. במובן הזה ניצחון ממדאני הוא עוד הוכחה שהעידן של נתניהו, שבנה את הקריירה שלו על היכרותו עם הפוליטיקה האמריקאית המיושנת (ופוליטיקאים ישראלים עדיין מנסים לחקות את מהלכיו שם), הולך וחולף. כדי להתמודד עם ממדאני ותומכיו, גם הפוליטיקה הישראלית באמריקה צריכה לחשוב אחרת.
